ההפגנות של אנשי החולצות השחורות – לא של מוסוליני, של אנטי גנץ – להגנת הדמוקרטיה בישראל, יכולות לבלבל כל מסתכל. הם מפגינים נגד חבירת גנץ לנתניהו להקמת ממשלה הנהנית מרוב בכנסת. כלומר, הם סבורים כנראה שלא טוב שהרוב יפעיל את זכותו לקבוע מי ראש הממשלה, מי יושב ראש הכנסת ומי יהיו השרים.
עד יום חמישי האחרון אגב, הם דווקא סברו שהרוב צודק ושהוא איתם, ולכן הם פעלו להדחת יו"ר הכנסת ולשלילת זכותו של נתניהו לכהן כראש הממשלה וזאת באמצעות הצעת חוק פרסונלית. מכאן החידוש החוקתי לפיו הרוב צודק כשהוא בצד שמאל. ההפגנות גם הפרו בהתקהלותם את ההוראות החוקיות של משרד הבריאות. נראה ששלטון החוק, בעיני המפגינים, הוא המלצה לא מחייבת.
ח"כ בני גנץ עמד בראש "כחול לבן" ועזב עם סיעתו "חוסן לישראל". כך הפך הרוב של "כחול לבן", ליברמן והרשימה המשותפת למיעוט בכנסת. בדילמה שבין הפרת ההבנות עם הרשימה המשותפת והפרת ההתחייבות לא לתמוך בנתניהו כראש ממשלה הוא בחר בימי משבר אלה בהחלטה של נטישת הרשימה שבשמה התמודד בבחירות.
החלטה ברוח דומה קיבל ב-1931 גם אחד משלושת מייסדי מפלגת ה"לייבור" וראש ממשלת בריטניה מטעמה, ראמזי מקדונלד, שנבחר לתפקידו ב-1929 על ידי הלייבור וכעבור שנתיים, בעת משבר כלכלי עולמי, עבר להיות ראש ממשלה בתמיכת האופוזיציה השמרנית. זו הרכיבה את הממשלה, ואילו מפלגתו שלו בעבר, ה"לייבור", עברה לאופוזיציה. זמנים קשים מחייבים לפעמים החלטות רעות, וגנץ, כמו מקדונלד, קיבל את ההחלטה הרעה פחות.
הוא היה זכאי לקחת את סיעתו "חוסן לישראל" איתו לממשלת אחדות. הרי רשימת "כחול לבן" היתה מורכבת מאיחוד טכני של סיעות שכל אחת שלחה את נציגיה למכלול הקרוי "כחול לבן". לשם מה היתה שמירת ייצוג הסיעות, אם לא לשם שמירת עצמאותן? אכן, המפגינים בשחור אינם מרוצים. הם כנראה סבורים שאת קולות הרוב יש לספור רק כשהוא בצד שמאל והרוב הזה כשהתקיים הופעל נגד נתניהו בהצעות החוק הפרסונליות ונגד יולי אדלשטין בניגוד לחוק יסוד הכנסת ולתקנונה. עכשיו המיעוט הפך לרוב והרוב למיעוט. 74 זה אפילו יותר מה-62 שבשמם הם פעלו בעבר. אם הם לא יודעים זאת, כשיחזרו מההפגנה, יחזרו גם ללימודי החשבון.
הכותב שימש בעבר כשר אוצר וכשר התקשורת מטעם הליכוד, וכן כשגריר ישראל באו"ם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו