היה יהודי חכם שאצלו היו תורה וגדולה במקום אחד, רבי שמשון ורטהיימר, בווינה בתקופת הקיסרות ההבסבורגית. הקיסר למד להכיר את טיבו של הרב ועשה אותו נאמן בכל ביתו ובכל הממלכה ובכל אשר לו. וכל המדינה ידעה זאת.
היה שם אדם אחד, ארכיבישוף בווינה, שלא היה אוהב ישראל - ומאוד חרה לו שהיהודי בעצם שולט בקיסרות כולה. הקיסר מתעסק בדברים שוליים, לא מקבל את ההחלטות, אלא רק הרב ורטהיימר - והוא החליט להוציא את דיבתו רעה. אבל הרב היה איש צדיק, ישר והגון שעושה חסד. הארכיבישוף טפטף כל הזמן באוזנו של הקיסר כי "היהודי הזה לא בסדר".
עד שבסוף התרכך הקיסר ואמר לכומר: "איך אתה רוצה שאבחן אותו? סתם על סמך רכילויות ועל הוצאות דיבה אני אזרוק אדם נאמן כזה? פשוט דבר אחד - תבקש ממנו הצהרת הון". הכומר קרא לרב ורטהיימר, שהבין שמשהו לא כשורה ושאל: "מתי אדוני הקיסר רוצה זאת?" הכומר ענה: "קח לך חודש". והרב ענה: "מחר בבוקר זה טוב?" למחרת הוא הביא מחברת עבה. "זו הצהרת ההון שלי", הוא אמר. הקיסר היה כל כך מאושר.
הוא קרא לכומר ואמר לו: "אתה חשדת? הנה הצהרת ההון של הרב". הסתכל הכומר שתיים-שלוש דקות ואמר: "אמרתי לך שהוא גנב, נוכל, רמאי. אתה נתת לו ארמון בזלצבורג עם אגף סמוך. מי יודע מה הוא עוד מסתיר?" אמר הקיסר: "אני אשאל אותו". קראו לרבי והקיסר אמר: "איך אתה אומר שזו הצהרת ההון שלך? איפה הטירה בזלצבורג?" הרב השיב: "זלצבורג? זה שלי? אתה מסרת בידי ואני רואה זאת כפיקדון. אלו הסכומים שאף אחד לא יכול לקחת ממני, אלו הסכומים שחילקתי לצדקה. 'צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו'. הצדקות שנתתי הולכות איתי לכל מקום".
בכך מתחילה פרשת השבוע הזה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי". התרומה שאתה נותן למקדש, או לדברים של קדושה ושל חסד - אתה לוקח, לא נותן ולא מוסר - זה נשאר שלך לנצח נצחים.
אומרים על שלדון אלדסון שהיה הגביר מספר אחת ביהודי העולם, או השני בעולם. לעניות דעתי, הוא היה היהודי העשיר ביותר בדורות רבים כי כל מה שנתן זה שלו. מה ששלו, אף לא אחד יוכל לקחת ממנו. הוא נתן בכל ליבו.
הנתינה שלו היתה בחן, בחסד וברחמים. ראיתי זאת. אין היום כמעט ארגון או מוסד חשוב לעם היהודי, עד ל"תגלית" שבסוף, שליבו לא חמד ונהנה כי זו הנתינה שנתן.
ואת זה שנתן - הוא לקח איתו לפני חודש ימים. הוא היה מלאס וגאס ועד למקאו, בכל המקומות בדרך, אבל פה הלב שלו. כאן בירושלים. כאן הקים את משפחתו עם מירי. כאן היינו בבר המצווה של הבן.
זה היה בליבו. כמה שבילדותו היה אולי רחוק וכמה שהמשפחה ובתי הספר שבהם למד לא הובילו אותו לכיוון זה, הוא מצא את הנתיב ללכת בדרך הזו שהובילה אותו לקשר נצחי עם עם ישראל, עם מדינת ישראל, עם היהדות בכלל. הוא הגיע לכאן, ולכן כל כך יאה לו המקום הזה. מסביב רואים את ירושלים, את הר הבית, את העיר העתיקה. כמה זה מתאים שיהודי מבוסטון, מסצ'וסטס, פעל ברחבי תבל - אבל הנצח שלו כאן. כפי שכתוב "הנצח הוא ירושלים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו