המדיניות האמריקנית לנוכח המלחמה בעזה והתפשטות הסכסוך למדינות אחרות באזור חדורת סתירה בעמדתה כלפי מקור הרעה, המשטר האסלאמיסטי באיראן. מצד אחד היא ניצבת לצד ישראל, סוככת עליה מדינית ושולחת אליה נשק, תחמושת ומימון.
היא סופגת בשל כך מכות מגרורי איראן, ואף גומלת להם בהפצצות ובהתנקשויות. מצד אחר, היא מתאמצת לא להתנגש ישירות עם "ראש התמנון" האיראני, מצטמצמת לפעולות לא אפקטיביות נגד זרועותיו בלבד ומגבילה את פעולות ישראל נגד אחת מהן, חיזבאללה, ובמידה מסוימת גם נגד האחרת, חמאס. בזה ארה"ב מצייתת לכלל שהאיראנים חותרים להכתיב: אנחנו נתקוף באמצעות שלוחים את ישראל ואת ארה"ב בתגובה על ההגנה העצמית של ישראל בעזה ובלבנון, ואילו אתם תוגבלו לפעולה נגד שלוחינו בלבד. לאחרונה הופצו ידיעות שלא הוכחשו על "הבנות" חשאיות מעין אלו. ואכן, אחרי הרג שלושה חיילים אמריקנים ופציעת עשרות בבסיס בירדן, האמריקנים הסתפקו בתקיפת שלוחי איראן בעיראק ובסוריה. למרות בריתותיה המתהדקות של איראן עם סין ועם רוסיה, עד כדי סיוע פעיל לרוסיה באוקראינה - ואולי דווקא בגלל בריתות אלו - איראן הצליחה לפי שעה לרכוש חסינוּת מהתקפות תגמול אמריקניות ישירוֹת.
האמריקנים נרתעים מהשתתפות במלחמה אזורית רחבה ותובענית. רתיעה מובנת כזאת מאפיינת חוגים מסוימים גם בימין וגם בשמאל בארה"ב. הם חוששים שבעלות ברית כמו ישראל או סעודיה ייגררו למלחמה לא רצויה לארה"ב.
למרבה האירוניה, הם חוששים יותר מבעלות הברית ופחות מהתוקפנות האיראנית. חשש כזה מהסלמה מסביר, בין היתר, מדוע ארה"ב מרסנת את ישראל גם במלחמה ברפיח, כהודעת דוברו של ביידן לאחרונה, וגם מול חיזבאללה בצפון.
אבל לפייסנות האמריקנית כלפי איראן יש סיבות נוספות: התנגדות לקולוניאליזם המערבי ואי־הבנת אופיו המערער של האסלאם הרדיקלי. אפשר לומר שיש לפייסנות "זקן ארוך" בדמות רגשי אשמה על מעללי הקולוניאליזם המערבי באזור. בעיני חוגים מסוימים במערב, האסלאמיסטים נדמים ללוחמים מאוחרים נגד הקולוניאליזם (אחרי שהוא כבר חלף מהעולם).
וכך, בסוף שנות ה־70 באיראן פינה נשיא ארה"ב קרטר את הדרך להשתלטות כוהני הדת בראשות חומייני כשדרש מהמשטר הקודם, שהיה גרורה אמריקנית, לחדול מדיכוי האופוזיציה. במלחמת עיראק־איראן בשנות ה־80 ארה"ב של הנשיא רייגן תמכה בחשאי באיראן. כבר אז נחשף קו מחשבה נוסף בארה"ב: לנוכח חוסר היציבות המאפיין את רוב מדינות ערב, איראן נתפסת, כמו טורקיה, כגורם לא ערבי מייצב. זו טעות חמורה. זה אולי היה נכון לגבי איראן של טרום־חומייני (ולגבי טורקיה לפני משטר ארדואן). כיום איראן האסלאמיסטית מנסה לכונן אימפריה. סוכנת הכאוס והרשע הזאת אחראית במידה רבה למאות אלפי ההרוגים ולמיליוני הפליטים והעקורים במלחמת האזרחים הסורית. ב־7 באוקטובר חווינו הדגמה למה שהיא מכינה לנו.
משל אובמה הביא את הפייסנות האמריקנית לשפל חדש. מדיניותו המזרח־תיכונית התבססה על הרעיון שאיראן תייצב את האזור, אם רק יושג הסכם להגבלת ניסיונותיה לפתח נשק גרעיני. הוא אף הגדיל עשות ותלה את יהבו גם במשטר אסלאמיסטי במצרים
הקו הפייסני, שהתבסס על תליית תקוות מופרכות במי שכונו "רפורמיסטים" באיראן, היה נוכח לפחות מאז ימי רייגן ולאורך עשורים רבים, לצד גישות מיליטנטיות כלפיה. אבל ממשל אובמה הביא את הפייסנות האמריקנית לשפל חדש. מדיניותו המזרח־תיכונית התבססה על הרעיון שאיראן תייצב את האזור, אם רק יושג הסכם להגבלת ניסיונותיה לפתח נשק גרעיני. הוא אף הגדיל עשות ותלה את יהבו גם במשטר אסלאמיסטי במצרים (לפני הפלתו).
ממשל ביידן ירש את התפיסה הפוסט־קולוניאליסטית המעוּותת והמופרכת, התופסת את האסלאמיסטים כ"משחררים" מעוולות המערב. אבל עכשיו הרשע שאיראן מפיצה באזור ברור לכל, ולכן ארה"ב מיטלטלת בין אבחון הסכנה באיראן ומאבק בה לבין אשליות מימי אובמה. מוטב לארה"ב, לישראל ולעולם הערבי שהאמריקנים יתפכחו מהר מהאשליות האלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו