לפני שמונה שנים, כשהחלה המלחמה האמריקנית נגד בן לאדן באפגניסטן, אמרתי שאם ייהרג בן לאדן יקומו מאה ארגונים על שמו שימשיכו את הג'יהאד שהתחיל, ואם לא ייהרג בן לאדן, יקומו מאה ארגונים שימשיכו את הג'יהאד שהתחיל. כלומר, בן לאדן הוציא את שד הג'יהאד מהבקבוק וכבר באמת לא משנה אם הוא חי או מת. אמצעי התקשורת המודרניים, כמו הטלוויזיה בלוויין והאינטרנט, הפכו את העולם לכפר קטן הנמצא במלחמה גדולה, כאשר כל מוסלמי שלא מוצא חן בעיניו משהו מסוגל לשים יד על נשק - על אקדח, על מטען פיצוץ תוצרת עצמית או על סכין - ולצאת לג'יהאד פרטי נגד כל מי שהוא "לא בסדר" על פי כלל האיסלאם: מצייר קריקטורות, במאי סרטים, ראש ממשלה או מבנה סחר בינלאומי. הג'יהאד הפך להיות למשימה שיותר מדי מוסלמים חושבים שהיא מוטלת עליהם אישית. הם בעצמם צריכים (על פי דעתם) לתקן את העולם במלכות אללה. כך מדינות כמו סומליה, איראן ואפגניסטן עד 2001, מהוות חממות אדירות וחומרי נפץ מהלכים המסוגלים להגיע לכל מקום, בכל שעה, ולעשות בשם אללה כל נזק אפשרי. הקטנים עושים את זה עם סכין או גרזן, והגדולים יעשו את זה עם פצצת אטום אם רק יצליחו לייצר או לקבל אחת כזו. העולם בחלקו הגדול עדיין ישן. אלה שפקחו עין אחת חושבים שזה עניין מקומי. יש שמאשימים את המדיניות כלפי ישראל בכל הבלאגן, אבל מי שפוקח את שתי העיניים ומאזין בשתי אוזניו לדרשות הנשמעות ביותר מדי מסגדים בעולם, מבין שהבעיה היא המערב. הליברליזם, הפלורליזם, הדמוקרטיה, זכויות נשים, זכויות אדם, חירויות פוליטיות, חופש הדת, חופש מדת, חירות הבעת הדעה ושאר החירויות שהמערב מנסה להשליט על העולם - כולן נתפשות כמלחמה נגד אללה, נגד הקוראן ונגד המסורת האיסלאמית. המלחמה היא נגד המערב כרעיון וכיישום. תרבות המערב מאיימת דרך ערוצי הפורנו הנקלטים בכל אוהל במדבר הלובי, הסעודי והפקיסטני. הג'יהאד העולמי הוא נגד כל אלה.
