האירוויזיון הוא, כידוע, לא באמת אירוע חשוב. עם זאת, התרגלנו לחבב את הספורט הלאומי הזה, ואם אנחנו רוצים להצליח בזירה הזו יש לפעול לפי כללי המשחק המקובלים בו. כרגע אנחנו ניצבים בפני בחירת השיר הנכון, שאותו יבצע הראל סקעת. כדי לבחור את השיר הנכון צריך לזכור קודם כל את כללי המשחק - והמשחק דורש שיר שלא יכול להיות מורכב, אמנותי ועמוק מדי. זה לא המקום. מדובר בבידור ברמה הקולעת למכנה המשותף הרחב והנמוך ביותר באירופה. די להקשיב לדברי המנחים ולהבין כי הם לא מכוונים לחובבי שייקספיר, בלשון המעטה. הטעות של נציגות ישראל באירוויזיון הקודם נבעה מאימוץ שתי הנחות יסוד מוטעות: האחת היא שתושבי אירופה מתעניינים בסוגיה הישראלית-פלשתינית ואינם חדלים לחשוב על כך, ואילו הטעות השנייה היתה נעוצה במחשבה שמסרים "מתוחכמים" עוברים מסך, ויכולים להוות מנוף לניצחון. ובכן חברים, הגיע הזמן לפעול בהתאם לדרישות. אין טעם בהתחכמויות או בהתעקשות על הפתעות. מצביעי האירוויזיון רוצים זוהר, קלילות, קופצניות ורדידות - שום דבר שיכול להפריע לשלווה האירופית שלהם. הסכסוך הישראלי-פלשתיני לא מעניין אותם לחלוטין. הם ישנים טוב גם בלי לקבל עליו דיווחים. הצופה הממוצע באירופה רוצה לראות נשים צעירות, יפות וסקסיות או, לחלופין, זמרים חטובים ואתלטיים. במובן הזה, כמו בנוגע לבחירה בדנה אינטרנשיונל עטופת הנוצות והציפורניים המאיימות לפני כמה שנים, הראל סקעת הוא בחירה טובה. אבל כדי להצליח הוא צריך לנפק לנו עוד "אבניבי" ו"הללויה". שיר עם מסר פשוט, קליט, שמבוצע באופן נעים ונספג היטב באווירה הנעימה של אירופה. אז לפני שבוחרים את השיר שייצג אותנו, זיכרו: יש מקרים שבהם התחכום מיותר והקלילות מנצחת, ולא תמיד צריך להתבייש בכך.
