הצעדה והמצעד המכובד הזה נועדו לעורר את האחווה הקיימת בעם ישראל כלפי גורלו של היחיד, רק מטרה זו חשובה מאין כמוה. הצעדה גרמה לסולידריות גדולה, שכבר חשבנו שלא קיימת בתוכנו. הרגשנו את עצמנו מנוכרים, אדישים ויש שיאמרו אנוכיים, ועשרת הימים האחרונים הוכיחו לנו שיש בנו, כולנו, פתיחות ורגישות ואחווה ורעות של ממש האחד כלפי השני. כולם אומרים "כולנו משפחת שליט" ו"גלעד הוא ילד של כולנו", אך אין לזה ביטוי מעשי. אני מבין שיש שיקולים ביטחוניים וראש הממשלה נותן חשיבות לביטחון הכלל על פני הצלת היחיד. הבעיה היא שאת כל הביטחון הטלנו מכורח הנסיבות על כתפיו של נער צנום, וזה לא הוגן. לילד הזה מגיע לחזור הביתה. בואו נתחלף, אני אהיה במקומו. לי יש הרגשה שהעולם לא יעמוד מנגד, וזה יגרום לסדק בחומה האטומה שהחמאס מתבצר מאחוריה. אני מייחל לרגע שהסבא, צבי שליט, שעבר את גיל הגבורות, יזכה להגשים את חלומו ולחבק את הנכד שישוב הביתה. שהסבא יזכה ללטף את לחיו ולדעת שיש לו נכד חי, בריא ושלם. את הזכות הזו אסור לשלול לא מההורים ולא מהסבא.
