לגל ההפגנות והמחאות שנערכו בחודש האחרון של 2010 - בבת ים נגד ערבים שיוצאים עם יהודיות; בשכונת התקווה נגד זרים שמתבייתים להם בשכונה; ובכיכר ציון בעד מכתב הרבנים שיצאו נגד השכרת דירות לערבים - הצטרף מכתב הרבניות, שביקשו אף הן להפחיד מפני קשר בין יהודיות למוסלמים. המדינה נשטפת בזרם גזעני לכאורה.
לכאורה, כי מי שקורא את האותיות הקטנות מבין שבבת ים לא היו אלא 150 איש (ורובם לא בת-ימים אלא חבריו של ברוך מרזל), בשכונת התקווה מדובר במעט יותר, ואילו כיכר ציון מועדת לפורענות עוד משנות ה-50.
מה שמעורר דאגה, אפוא, הוא לאו דווקא הכמות אלא האיכות - התעוזה שבהסתה נגד לא יהודים, תעוזה שניכרת בעיקר במכתב הרבנים והרבניות. אבל כדי לחדד את העניין צריך לספור לא רק את מספר המפגינים אלא את טענותיהם. בשכונת התקווה לא הפגינו נגד הזרים, אלא קראו בהתרסה ליישב אותם בצפון תל אביב. בכך בעצם הצביעו על בעיה חברתית במדינה: הזנחת השכונות. בבת ים לא סיפקו המפגינים אף הוכחה לבת-ימית שאכן אולצה על ידי ערבים לעשות להם "לייק" בפייסבוק; המחאה כוונה נגד קשר בין ערבים לבנות משולי החברה, אשר מלכתחילה לא מתויגות כאן, בישראל, כיהודיות כהלכה ונדחקות מחוץ למיינסטרים הישראלי. כלומר, גם זו בעיקר הפגנה חברתית.
ואילו מכתב הרבנים, חרף חומרתו, אינו משנה לציבור חובשי הכיפה הסרוגה, אשר לא נוהג לפעול לפי דעת הרב בעניינים מעין אלה. כלומר, גם כאן השאלה היא חברתית - מי משפיע על הציבור, מניין שואבים הרבנים האלה את סמכותם, ומי מקשיב להם.
מה שניתן להבין מההפגנות הוא שיותר מאשר 2011 תהיה שנת הגזענות, היא עשויה להיות השנה שבה יואץ תהליך היפרדות החלקיקים של החברה הישראלית. בהקשר זה מעולם לא היינו קרובים יותר לימי התנ"ך: ישראל כמדינת שבטים.
הדבר הברור - ואי אפשר לחמוק ממנו אם רוצים לדון ברצינות בגזענות בישראל - הוא שלנו, כיהודים המעוניינים לשמור על יהדותם, יש בעיה. יהדות היא דת שמעצם טבעה, למעט תקופות היסטוריות מסוימות בימי בית ראשון, שואפת להפוך את בניה ליחידי סגולה ולא לצרף אליה גויים. מתוקף זאת, ומעצם העובדה שביהדות הדת מגדירה את הלאום, אי אפשר להתעלם מכך שמשהו בסיסי בהווייתנו קורא לנו להתרחק מה"אחר". והסוגיה הזו כלל לא קשורה לימין ושמאל - שהרי רוב מה שמכונה שמאל שואף לשתי מדינות לשני עמים, ומה זה אם לא הפרדה בין יהודים לערבים כדי לשמור על יהדותנו?
זה, כמובן, לא אומר שיהודים הם גזענים. אדרבה, היהודים הביאו לעולם את המצוות הסוציאליות ביותר, את היחס לאחר, את השמירה על הגר. היהודים הנחילו את הערבות ההדדית.
מתי זו בכל זאת גזענות ומתי נאמנות ליהדות? כשרבניות מנסות להפחיד, בהתנשאות מעוותת, כי בכפרים הערביים יכו נשים יהודיות וכיוצא בכך, הן גזעניות. כשיהודים - לא רק בארץ, גם בארה"ב - מבכרים להתחתן עם יהודיות, זה חלק מהמסורת שלנו.
זה אולי יישמע מוזר, אך כדי לטפל בתופעות גזעניות עלינו להתאחד, קודם כל, סביב הערכים ההומניטריים ביהדות. האלמנט היחידי שיכול לצרף אותנו יחד כחברה ולשכך תופעות של שנאה לאחר הוא דווקא ההכרה ביהדותנו. כשמפגיני ימין יכירו ביהדות העמוקה של השמאל, וכשמפגיני שמאל יידעו שבשם היהדות הימין מקפיד לכבד את הגר - ניצור חיבור בתוכנו וגשר כלפי אלו שמסביבנו. כשתושבי צפון תל אביב ידאגו לשכונות בשם הערבות ההדדית, וכשמכתב הרבניות ייתפס כמעוות לא כי הוא ימני קיצוני אלא כי הוא חורג מהיהדות - נסלול את הדרך למטרת התקבצותנו כאן, חברה של אור לגויים.
השאלה היא כמובן איזו יהדות אנחנו רוצים, וזה, למרבה המזל, החלק הנוח ביהדות. היא כל כך מגוונת, כל כך מרובדת וכל כך רבת-פנים לכאן ולכאן. הרי כל המהות של התלמוד היא ויכוח בין גישות שונות - עד למציאת מכנה יהודי משותף שיתאים לכולנו. זו המשימה החברתית של ישראל 2011.
