שולה, בת 38, גרה מיום שהיא זוכרת את עצמה בשכונת התקווה בתל אביב. כשמישהו שם בשמיים חילק בעולם את האושר והעושר, הוא כנראה דילג על שולה. שולה גרה בדירת שני חדרים ברחוב האצ"ל בתל אביב. לא ממש רחוב שהוא משאת נפשו של מי מאיתנו. רעש האוטובוסים הבלתי פוסק והריחות מהמסעדות המפורסמות של השכונה אינם בדיוק המקום האידיאלי למגורים. אבל שולה לא מתפנקת. לא שלא היתה רוצה, היא פשוט לא יכולה. בעלה נעלם לפני אי אלו שנים והיא נאלצת לפרנס לבד את שלושת ילדיה. אורטל, הגדולה, בת 12. אלי בן 8 ובני בן 4 וחצי. בשנים האחרונות עבדה שולה בעבודות דחק שונות. קצת בניקיון בתים, קצת בסיוע לקשישים. בקיצור, כל מה שיכול להכניס לה 4,000 שקלים בחודש שמהם היא צריכה לממן את הדירה ואת הוצאות גידול הילדים. נראה שלאותו אחד בשמיים יש חוש הומור מיוחד. זה שנתיים שולה אינה מצליחה להרוויח אפילו את האלפים הבודדים הדרושים לקיומה ולקיום ילדיה בצורה מינימלית. מדוע? מהגרי העבודה מאפריקה ושאר העובדים הזרים תפסו את מקומות העבודה שלה. שולה היא לא אישה מרירה. היא מנסה תמיד לראות את הצדדים החיוביים. במקום לכעוס, שולה מבינה את אלו שהעדיפו להעסיק אנשים אחרים במקומה. הם משלמים הרבה פחות והם באמת לא צריכים לחשוב על זה שבגללם אין לה איך להתפרנס. שולה גם לא כעסה כשכל הדירות בבניין שלה החלו להתאכלס בסודאנים ובאריתריאים. שולה בטוחה שבכל מקום אחר בעיר, אפילו ברמת אביב או בצהלה, גם האמהות האחרות לא היו כועסות. היא בטוחה שגם לאמהות שגרות בשיכון ל' או בשכונת המשתלה לא יהיה אכפת בכלל אם עשרות מהגרים היו עוברים לגור בבניין שלהם. הרי אנחנו הומניים ומבינים, ולא אנשים חשוכים. היא גם לא כעסה כשהלכה בשבוע שעבר עם בני, בנה הקטן, לקופת חולים ונאלצה לחכות שעתיים בתור כי הסניף השכונתי הקטן לא מיועד לקלוט מאות משפחות של מהגרים. * * * הדבר היחיד ששבר את שולה היה כשהבן שלה ביקש כדורגל ליום ההולדת. לא סתם כדורגל, כדורגל של ליגת האלופות. סיפור של 100 שקלים. אף שאלי ממש ניסה להבין שאין כסף יותר כי לאמא אין איפה לעבוד, ומחירי השכירות עלו כי את כל אחת מהדירות של הבניין אפשר לפצל ולהשכיר להרבה יותר ממשפחה אחת, זה שבר את ליבה. היא ידעה שבתוך תוכו הוא בוכה ומתוסכל ולא ממש מבין למה המהגרים צריכים לבוא על חשבונו. גם ככה המצב קשה. אבל הוא לא הראה את זה. הוא שיחק אותה כאילו בכלל לא אכפת לו. שולה ידעה שמשחק ברמה שכזו יכול ביום מן הימים להביא לו את האוסקר. אבל היום הזה עוד רחוק. בינתיים האוסקר הולך לילדי המהגרים הזרים, וכולם שמחים. לא סתם שמחים, מפגינים מרוב שמחה. חלקם אפילו חתני פרס ישראל לקולנוע. כולם רוצים להשאיר את משפחות המהגרים בארץ. זה מאוד הומני ומתקדם ופוליטיקלי קורקט. וגם שולה מבינה את זה. * * * אבל האמת היא שבתוך תוכה, לפעמים, רק בשביל שלא יגידו שהיא גזענית או חשוכה, שולה היתה רוצה שהזרים יעברו לגור במקומות אחרים. היא מאוד היתה רוצה לעבוד והיתה רוצה שהילדה שלה לא תפחד לצאת לבד מהבית. אבל אין לה הרבה אפשרויות כלכליות, אז מייד היא עוברת למחשבות אחרות. זה הרי לא פוליטיקלי קורקט להיות נגד המהגרים... הכותב פעיל במאבק בנושא השוהים הבלתי חוקיים
הרי מה בוער לה?
