את ברק אובאמה אין להבין במנותק מהמשמעות המאלפת שיש לעצם בחירתו של נשיא שחור, בן לאב מוסלמי, כנשיא ארה"ב, מרכז העצבים של העולם הלבן. למעשה, די בסמליות שאובאמה נושא על כתפיו כדי להשפיע על העולם. אמנם מדובר בכלים בלתי מדידים, אך זו טעות להתעלם מהזיקה שבין העפלתו למשרה הרמה בתבל לבין פרוץ המהפכות בעולם הערבי. מוקדם לדעת לאן יתפתחו המהפכות, אך דבר אחד ברור: אובאמה שבר מחסום פסיכולוגי עצום עם בחירתו, וניפוץ המחסום מהדהד ועוד יהדהד בעולם. יותר מכך: אובאמה הוא המנהיג החשוב הראשון שמביא לתפקיד את מה שמנהיגי הדור הבא יביאו באופן טבעי - גישה פוסט-מודרנית שאינה בוחנת עוד את העולם בגוונים העתיקים של טוב מול רע, מערב מול מזרח, צודקים מול טועים. אובאמה, מהרגע הראשון, מבקש לתקן את העולם כולו, להשתחרר מכבלי העבר, אבל בשיטות חדשות. רבים מלינים כי הנשיא נמנע מלהתערב לעיתים היכן שצריך - למשל, בסוריה או בניסיון ההפיכה באיראן - אבל אובאמה לא בא לנהל את הבעיות השוטפות של העולם כשרברב; הוא מעתיר עליו השראה. והשראה לא מייצרים בפעולה אחת - השראה נובטת, מחלחלת, אבל היא תתגלם. במוקדם או במאוחר. כישראלים קשה לנו להבינו במיוחד. אנו בוחנים אותו בכלים מן העבר: טוב או רע ליהודים? חיובי או שלילי כלפי הערבים? זו הסיבה שהתגובות לנאומיו האחרונים החמיצו את ליבת כוונתו. אובאמה אינו מתכוון לסכן את ישראל כשהוא אומר גבולות 67', והוא אינו מתכוון לפגוע בפלשתינים כשהוא מתנגד להכרזתם על מדינה באו"ם; נראה כי אובאמה יודע שבכל הנוגע לפרטים המדויקים של ההסכם, גם הוא יכול לטעות. הוא כבר הודה כי דרישתו להקפאת ההתנחלויות לא הועילה. אך זה לא העיקר. כשאובאמה מתעקש על הסיסמה החבוטה של שתי מדינות סביב גבולות 67' - עם חילופי שטחים - הוא מאותת כי הגיע זמן שינוי גם אצלנו. איך בדיוק? עלינו לעבוד יחד סביב העיקרון שהיתווה. אפשרי? ובכן, אם הוא הגיע לבית הלבן... בכלל, אובאמה, עוד טרם נאומו המחבק והאמיץ באיפא"ק, הוא מהנשיאים הציוניים שהיו. לא בגלל מה שהוא אומר לנו. בגלל מה שהוא אומר להם. לא היה עוד נשיא שפנה בישירות, בכנות ובלי התנשאות, להמון הערבי (נאום קהיר) ודרש להכיר בסבל של היהודים. גם בנאומו ביום חמישי הדגיש כי השנאה לישראל היא תוצר של משטרים מקולקלים שמלבים אותה; אלה דרישות נועזות מהערבים, שמבטאות שאיפה ציונית עוד מימי הרצל - להתקבל במזרח התיכון כמדינה יהודית ודמוקרטית שאינה מאוימת. רבים ביקרו אותו משום שהוא הציע את השואה כצידוק להקמת ישראל ולא את הזיקה התנ"כית לארץ. אבל אובאמה, אתאיסט, לא יכול לאמץ את עולם המושגים של נתניהו, שציין לאחר פגישתם את היותנו עם "בן 4,000 שנים". נתניהו צודק, אך תקופת האבות אינה מעניינו של אובאמה. אגב, העובדה שנתניהו הדגיש את 4,000 שנות קיומנו - לרוב נוהגים מנהיגים חילונים לדבר על 2,000 שנות געגועים לציון, כלומר מתקופת בית שני - מעניינת. היא מעידה עד כמה ברגעי הכרעה אנו נשענים על המימד הדתי, המיתי, בציונות. הטקטיקה של אובאמה להשכנת שלום שנויה במחלוקת. טוב יעשה נתניהו - כל ראש ממשלה, לא רק מהליכוד - אם ישמור על כמה שיותר נכסים ביטחוניים והיסטוריים ומניעת זכות השיבה. אבל זו תהיה טעות להשקיע בהתמודדות נגד אובאמה ולא ברתימתו להנחלת שלום. ככלות הכל, גם בן-גוריון, מייסד המדינה, הבהיר כי תקוותנו היחידה טמונה באפשרות להשלים עם הערבים. וכדי לצעוד לשלום צריך מנהיג שיפרוס את כנפי ההשראה שלו על כל הצדדים. קלינטון לא היה כזה, בוש לא, ולא בטוח שנזכה לעוד אחד כזה בקרוב. כהונת אובאמה היא ההזדמנות שלנו, לא הבעיה.
