אם יש דבר שבו אי אפשר להאשים את מדינות המפרץ זה חיבה לשלטון בדמשק. כל אחת ממדינות המפרץ סבלה מחתרנות סורית: ניסיון הפיכה בקטאר באמצע שנות ה-90 זכה לסיוע מגורמי הביטחון הסוריים; האתגר העיקרי שעימו מתמודדות כוויית ובחריין הוא אופוזיציה וטרור שיעי בעידוד חיזבאללה, טהרן ודמשק; ואילו סעודיה היא היריבה המרה והוותיקה של איראן, נותנת החסות לאסד. ובכל זאת, עם פרוץ ההפגנות בסוריה, ולאורך תקופה לא מבוטלת של התקוממות עממית במדינה, מדינות המפרץ שתקו. ההערכה שלהן היתה שהרוב הסוני לא יכול להפיל את שלטון אסד, ולכן אין סיבה לפתוח חזית נוספת עם סוריה. לא עוד. האות הראשון לשינוי המגמה ניתן לפני כחודש וחצי, כשערוץ אל-ג'זירה הקטארי, שעד כה סיקר את המהומות באופן מסויג, החל לתת להן מקום בולט יותר ויותר בדיווחיו. קטאר גם הפעילה את נשק יום הדין שלה - גדול מטיפי האיסלאם, השייח' יוסף קרדאווי - שתקף את הממשל הסורי על טבח אזרחיו. סעודיה החזירה את שגרירה מדמשק בשבוע שעבר. גם כוויית ובחריין הצטרפו לסעודים. יותר מאשר למשטר בדמשק, כוונו הצעדים האלו לעיניה של הקהילה הבינלאומית. מדינות המפרץ מצהירות שהן מוכנות לצעדים אגרסיביים מול דמשק, גם במחיר לחצים פנימיים עליהן. הבעיה העיקרית היא שלא בטוח שהמערב מעוניין בהסתבכות בסוריה, מה גם שזו כוללת הסתכנות בפעילות טרור של חיזבאללה ואיראן, שיעשו הכל כדי להגן על בעלת בריתם המותקפת. בינתיים, בדמשק, נתונה המנהיגות העלאווית במלכוד: בעוד חלק מהמנהיגים מבינים שהמאבק אבוד ורוצים לפעול בצורה שתאפשר את המשך האחיזה בנתחים מהשלטון, משפחת השלטון ונאמניה יודעים שעבורם זה הכל או כלום. אסד לא ייתן שיובילו אותו בלי קרב לכלוב הנאשמים כמו שעשו לנשיא מצרים. בקרב הזה, אין לאסד בעיה גם להקריב את הנאמנים לו. הסנונית הראשונה היתה הדחתו של שר ההגנה עלי חביב, בן העדה העלאווית, שעד להתפטרותו נחשב כאחד מעמודי התווך של המשטר (שמועות טוענות שחביב התנגד להכנסת כוחות משוריינים למערכה באל-חמה). השר החדש, דאוד ראג'חה, נחשב לאגרסיבי יותר, ומעניין לשים לב עד כמה מדגיש השלטון את מוצאו הנוצרי, בניסיון נואש לקרוץ למיעוט נוסף בקרב מול הרוב הסוני. ספק אם התרגיל הזה יצליח. ראג'חה הוא בובה על חוט. את המאבק מנהלים משפחת אסד ונאמניה, ושני הצדדים - השלטון ויריביו - מבינים שמדובר במשחק סכום אפס. ההצהרות הסתמיות על רפורמות פנימיות נשכחו, וכעת ברור שהמשטר ישרוד על גבי כידוני הצבא או שיחוסל. אין דרך אמצע. מצבו של בשאר אסד חמור עד כדי כך, שהוא אפילו אינו מעז לפרוש את כל יחידות הצבא ברחובות, מחשש שחלקן תערוקנה לצד המורדים. עיקר דאגתו הוא לשמור את מרבית החיילים סגורים בבסיסים, ולנסות להחזיר את השקט באמצעות הכוחות הנאמנים לו באופן מוחלט. זו הסיבה שמספר העריקים הוא זניח מחד גיסא, והמהומות אינן שוכחות מאידך גיסא. דמדומי ימיו הרצחניים של המשטר בדמשק עלולים להביא את המזרח התיכון כולו לסחרור, אם טהרן תבחר להפעיל את העדות השיעיות בבחריין, בסעודיה ובכוויית, או את חיזבאללה. השאלה היא כמה גופות של מפגינים עוד יצטברו וכמה זעזועים אזוריים עוד יידרשו כדי שמדינות המערב ייגמלו מהססנותן, וייתנו את הדחיפה הנחוצה להכרעת המאבק בסוריה. הכותב הוא מחבר הספר "התהום", העוסק ביחסי ישראל והעולם הערבי
