21 שעות לאחר הפיגוע ביום חמישי נתפס מחבל כשהוא מנסה לחזור לתחומי עזה דרך ציר פילדלפי. משראה שהתגלה, פוצץ את עצמו. יממה שלמה שהה מחבל בשטח מצרים בלי ששום חייל יטריד אותו. האירוע הזה, אולי אפילו יותר משרשרת הפיגועים ביום חמישי, הוכיח כי מצרים איבדה את השליטה בחצי האי, ועימה את כוח ההרתעה כלפי תושבי סיני ורצועת עזה. מרגע היוודע דבר מתקפת הטרור בגבולה הדרומי של ישראל ולאורך כל סוף השבוע, בלטה ההססנות הישראלית בהטלת האחריות על קהיר. לא חוליה, כי אם מחלקה שלמה של מחבלים פעלה משטח מצרי ריבוני באין מפריע. חצי האי סיני הפך למערב פרוע, וכל טרוריסט עושה בו ככל העולה על רוחו. אנרכיה מהסוג הזה הצמיחה את הטליבאן באפגניסטן. אנחנו עוד עלולים להתגעגע לדרום לבנון, בהשוואה לגן העדן לארגונים איסלאמיים קיצוניים המתארגן במרחב הנטוש של סיני. ועדיין, ירושלים חוששת לומר באופן נחרץ וברור את הדברים המתבקשים. הרגישות למצב המיוחד במצרים אינה אמורה להתבטא במעבר על אירועים כאלו לסדר היום. על ישראל לומר באופן ברור ונחרץ כי קהיר נושאת באחריות לחוליה הרצחנית שחדרה משטחה. ללא הטלת אחריות רשמית, המלווה בדאגה מהתרופפות השלטון המצרי בחצי האי סיני ובדרישה לחיסול הברחות הנשק והמחבלים לרצועה - לא תהיה לשלטון במצרים כל מוטיבציה לאכוף מחדש את מרותו. בהיעדר הצהרות ברורות מירושלים, קהיר הרשתה לעצמה, מייד לאחר האירוע, להטיל ספק בהגעת החוליה משטחה, והיא אף הקימה "ועדה של קצינים" המחפשת עקבות צמיגים של רכבי השטח שהובילו את המחבלים מעזה. במאבק הדיפלומטי אין לקהיר בעיה להשתמש במותם הטרגי של השוטרים המצרים, להסיר מעליה את האחריות לחופש שממנו נהנים ארגוני הטרור בשטחה, ועוד לדרוש - ולקבל! - התנצלות ישראלית. הרי לו היו המצרים שומרים על כוח ההרתעה שלהם כמתחייב מההסכמים שבמסגרתם החזירה ישראל את השטח לאחריותם - הוועדות העממיות לא היו מהרהרות אפילו באפשרות לפעול בשטחם. כדי להוציא לפועל פיגוע בסדר גודל שכזה נדרשים חודשים של איסוף מודיעין, שיתוף פעולה של שבטי הבדואים, כספים, אימונים ונשק. הייתכן כי כל זה עבר מתחת לאפו של מנגנון הביטחון המצרי? שאיש לא שמע ואיש לא ראה- מי שמוציאים פעולה מורכבת ורבת כוחות כזו משטח מצרים, ועוד ליד מוצב צבאי מצרי, מצהירים למעשה כי הם אינם חוששים מתגובת השלטון. אנשי ועדות ההתנגדות ידעו כי הפיגוע עלול להביא להתלקחות ישראלית-מצרית (ייתכן שזו היתה תוכניתם); הם בוודאי צפו את המבוכה לשלטון החדש, בתקופה קריטית וערב בחירות ראשונות. אולם הם גם האמינו כי לשלטון אין כוונה לפעול נגדם, וכי אם אנשיהם שבמצרים ייעצרו - עניין המוטל בספק כשלעצמו - הם ישוחררו בתוך זמן קצר. על כך אין לעבור לסדר היום. אנחנו נוטים לשכוח כי השלום הוא, בראש ובראשונה, אינטרס מצרי. ביטול ההסכם על ידי הממשל בקהיר כמוהו כהתאבדות, מתכון למשבר מדיני וכלכלי שיעמיק את צרותיה של מצרים, שגם כך עומדת בפני סכנת התפוררות חברתית. האיום בהחזרת השגריר המצרי היה לא יותר מצעד הפגנתי, בהחלט לא חריג בעולם הערבי. במסגרת הדיפלומטיה היצרית של האזור, שגרירי ערב נעים בין ארצות השירות לבירותיהם באופן קבוע. זהו ביטוי מקובל לכעס או למשבר מבוקר, ולרוב העניינים נרגעים לאחר כמה שבועות או חודשים והיחסים חוזרים לקדמותם. זו ודאי לא אמורה להיות סיבה עבור ישראל להפגין חולשה ובלבול. שמונה אזרחים וחיילים ישראלים נרצחו על ידי חוליה שאמנם יצאה מעזה, אבל פעלה משטח מצרים, ובעקבות זאת החלו מטחי טילים מרצועת עזה. אפילו לאחר הפיגוע, חברי החוליה שברחו חזרה למצרים לא נתפסו. ישראל לא היתה צריכה להתנצל אלא לדרוש מהמצרים ליטול אחריות.
