עוד הרבה לפני פרסומו של דו"ח פאלמר, עם ההדלפות הראשונות באשר לתוכנו, נחשפה הסיבה האמיתית לדרישתה של טורקיה מישראל להתנצלות ולמניעת פרסום המסקנות. כבר אז היה ברור שדו"ח פאלמר מקבל באופן חד-משמעי את טענתה של ישראל לגבי חוקיותו של הסגר הימי על הרצועה, ואף קובע כי טורקיה לא עשתה מספיק כדי למנוע את יציאתם של הפעילים הקיצוניים על גבי המרמרה. הטורקים הבינו שלאחר הפרסום לא יהיה סיכוי להוציא מישראל התנצלות, ופתחו במתקפה מדינית. ישראל עמדה בלחץ, וטוב שכך. לא היה על מה להתנצל. הטורקים יכולים להסתפק בחסד שעשתה עימם ועדת פאלמר, כשהתעלמה מהקשר של הממשלה עם ארגון IHH, ועוד יותר מכך מהסיוע שהעניק הארגון לבחירתו של ארדואן. עם זאת, השורה התחתונה ברורה: למרות ביקורת מסוימת על הפעולה הצה"לית, הדו"ח מקבל את העמדה הישראלית. קשה להסביר עד כמה ההשפלה בדו"ח גדולה לאנקרה. טורקיה טענה בחודשים האחרונים בכל פורום כי ישראל הפרה את החוק הבינלאומי. לנוכח המכה שספגה, אין זה מפתיע שארדואן החליט להכריז על שגרירנו באנקרה כעל אישיות בלתי רצויה. יש שטענו שלמרות העמדה הישראלית הצודקת עדיף לסיים את המשבר בהתנצלות, ולו בשם האינטרסים הגיאו-פוליטיים. מדובר בטעות קשה. התנצלות לא היתה מסיימת את המשבר. טורקיה דרשה את הסרת הסגר על רצועת עזה, צעד שהיה מזכה את ארדואן במעמד מנהיג העולם הערבי, על חשבון אזרחי ישראל שימצאו עצמם תחת איום טילים ופיגועים גדול עוד יותר. מי שטענו חדשות לבקרים כי על ישראל להתרפס בפני הטורקים, הם אלו שסייעו לאנקרה לטפס על עץ גבוה שכעת אין לה דרך לרדת ממנו. בשיח המזרח-תיכוני הדרך לשפר את היחסים עם טורקיה מתחילה בגביית מחיר דיפלומטי כבד על האקט הטורקי. ישראל צריכה לתקוף את דו"ח פאלמר על כך שהקל באחריותה של טורקיה למשבר המשט, ולחשוף בפני העולם את התפקיד השלילי שממלאת ממשלת ארדואן במזרח התיכון. עלינו להבהיר כי טורקיה אינה גורם מייצב וחלק מפתרון הבעיות באזור אלא אלמנט מערער ומתסיס. החזרת השגריר הישראלי מאנקרה עתידה להזיק דווקא לטורקיה. על ארדואן ללמוד מניסיונן של עומאן ומרוקו, שאירחו ועידות בינלאומיות ומנהיגים מכל העולם בשנות ה-90, אולם ניתוק יחסיהן עם ישראל בשנת 2000 הביא להיעלמותן מעל המפה הדיפלומטית הבינלאומית. כך גם טורקיה, שהיתה מדינה מרכזית בעבר, והשתלטה עליה אסכולה קיצונית ובלתי אחראית. לא רק שטורקיה נכשלה בניסיונה להצטרף לאירופה, בצעדיה האחרונים היא מתרחקת מהמדינות המוסלמיות המתונות ומתמקמת באותה חבורה קיצונית עם איראן, סוריה, חיזבאללה וחמאס. ערעור היחסים עם ישראל דומה להודאה פומבית בכך. לדעותיה של אנקרה אין כיום שום משקל במצרים, בתוניסיה, בירדן ובוודאי לא בקרב מדינות המפרץ. העולם הערבי המתחדש רואה בארדואן מנהיג אימפולסיבי מבית היוצר של קדאפי. אובדן הברית עם סוריה והיחלשותה של האחרונה עלולים לגרום לכורדים הזנוחים להתעורר, ולאלץ את טורקיה להתמודד עם בעיותיה הפנימיות לפני שתוכל להמשיך לעורר מהומות. על ישראל לעבור ממדיניות של ספיגה להתקפה באמצעות הפעלת לחץ דיפלומטי על טורקיה. בעוד הדבר הטבעי ביותר עבורנו הישראלים יהיה להמתין עד יעבור זעם ועד שטורקיה תבין בעצמה, השיח האזורי מתנהל אחרת. שיפור היחסים עם טורקיה יחל רק לאחר שזו תבין שהמשבר הנוכחי גובה ממנה מחיר כבד במישור הבינלאומי, וגוזר עליה בידוד וחוסר רלוונטיות בחזית האזורית. בסיכומו של דבר, דו"ח פאלמר שפך אור על המקום הקיצוני והמבודד שאליו ניווט ארדואן את טורקיה. רק המשך הלחץ הדיפלומטי על אנקרה יביא לשינוי מדיניות, ובטווח הארוך גם לשיקום היחסים עם ישראל.
