מדינת ישראל מציינת 64 שנות עצמאות. עצמאות, מילה פשוטה המקפלת בתוכה את היכולת ואת החירות להחליט ולהשפיע על ההווה, ובעיקר לעצב את העתיד של האומה ושל האזרחים החיים בה. מדינת ישראל נמצאת מיום הקמתה במאבק על הזכות הבסיסית לחיים במדינתה. שנים של מאבק מתמיד להגנה על ערכים של חופש, חיי רווחה, ביטחון וקידמה במדינה עצמאית, מדינה שהיא יהודית ודמוקרטית. אנחנו, המשפחות השכולות, גידלנו את ילדינו ונכדינו על בסיס ערכים מקודשים אלו. ערכים הרואים בשירות בצה"ל ובכוחות הביטחון שליחות אמיתית שאינה חמושה רק ברובה ובחגור, אלא בערכי אהבת הארץ והמולדת. ביום הזיכרון, כשמו כן הוא, אנחנו רוצים לזכור, ולהזכיר. לזכור את הטוראי הצעיר, סמוק הלחיים, שרק עתה לבש מדי זית, נשלח למשימה בחזית הלחימה, וממנה לא שב; לזכור את הסגן הוותיק שחלם על הטיול אחרי הצבא וחודש לפני שחרורו מצה"ל נפל בדרום לבנון; לזכור את הקצינה הצעירה שנפלה יחד עם מסוקה, וכן את המ"פ הנועז שהוביל בראש הטור את לוחמיו הצעירים והיה הראשון להיפגע עת שקפץ על רימון, ובגופו הציל את חיי חייליו, ועל פעולה זו זכה בכבוד השמור לגיבורים. בעבורם בדיוק עוצרת המדינה את סדר יומה וזוכרת. זוכרת ובוכה. לדאבוני, נראה כי בשנים האחרונות חל כרסום גם בפרק הזה של חשיבות ההנצחה והקניית הערכים. שיעור המשתמטים מצה"ל רק עולה, סקטורים שלמים רואים עצמם פטורים משירות צבאי ולאומי, נטולי חובות וזכאים לזכויות בלבד, משל לא היו חלק מהאומה ומסיפורה. אל נשגה, יש לנו נוער נפלא, הנלחם לשרת שירות משמעותי בצה"ל. עוצמתו של צה"ל נשענת על אותם נערים ונערות הרואים עצמם חלק מההוויה ומסיפור תקומתה של אומה הנלחמת מדי יום מול אויבים המבקשים להחריבה. עם זאת הזכות לשירות בצה"ל שמורה רק למחציתם. הנתונים מצביעים על ירידה ועל כרסום במוטיבציה לשירות, שהם איום אסטרטגי מספר 1 על מדינת ישראל. עוד לא אבדה תקוותנו לפגוש כאן ועכשיו דור חדש וצעיר היודע את עברו והנוצר את ערכיו, דור אשר מבין כי כולנו חוליות בשרשרת ארוכת שנים, רווית כאב וצער - שרשרת החיים בארץ הזאת. היום ומחר תישמע צפירה, וכולנו נעצור את מהלך חיינו. אנו, בני משפחת השכול, נעמוד מול קברי הבנים ללא מילים. בדקות הללו יכולים אתם, אזרחי מדינת ישראל, להיות לנו אחים.
X
