יום הנכבה: לזכור ולא לחזור

האם יצבאו אלפי פליטים פלשתינים על גדרות הגבול עם סוריה, לבנון וירדן ביום הנכבה? מה יעלה בגורל הטקס לציון יום הנכבה באוניברסיטת תל אביב? בין שתפרוצנה התפרעויות ויתקיימו טקסים ובין שלאו, עובדה היא שהנרטיב הפלשתיני מאיים על זה הציוני.

הנ-כ--ב?-ה היא מרכיב מרכזי בחיי ערביי ישראל, המקיימים פעילות ענפה סביב המקומות הנטושים, והיא כוללת תיעוד, ביקור, שיקום, שיפוץ ודרישה לשיבה. ביום העצמאות האחרון, לדוגמה, ביקרו באדמות הכפר הנטוש שייח' מוניס מאות ערבים אשר ציינו את זכותם לשוב לאדמותיו, ולצידם חברים בארגוני שמאל.

זיכרון הוא דבר לגיטימי, אך השאיפה לשוב למקומות שאבדו עלולה להפר את האיזון בין העמים ולא לקדם את השלום.

צפוריה הוא כפר ערבי ששכן סמוך לעיר נצרת. במהלך מלחמת העצמאות נטשוהו תושביו ועברו לנצרת, אולם לא הורשו לחזור אליו בסיומה, ויושבו בשכונה שנקראה על שמם: "צאפפרה". על אדמות הכפר הוקם קיבוץ ציפורי. תושבי הכפר וצאצאיהם מאמינים, בהסתמך על החלטת האו"ם מספר 194, בזכותם לחזור. בכל שנה ביום הנכבה מבקרים התושבים את השרידים ומנחילים את מורשת הכפר לדור הצעיר. זו המציאות. הזיכרון לא נמחה. גם לא התקווה לשוב. אפילו היום.

צפוריה היא רק דוגמה. בשל קרבות מלחמת העצמאות, כ-20 אלף ערבים מצאו עצמם עקורים. היום הם מונים כ-300 אלף איש! בישראל יש כ-450 כפרים נטושים שעל חלקם הגדול שוכנים כעת יישובים חקלאיים ועל האחרים שוכנות שכונות כגון רמת אביב, אבן גבירול ותל גיבורים.

ישראל והערבים צריכים לומר כן לזיכרון, אך לא לשיבה. כן להכרה באירועי העבר - אבל של שני הצדדים. הנרטיב הערבי מדבר על אוכלוסיית ילידים שנעקרה אך שוכח שבמשך השנים האוכלוסייה שנעקרה כללה גם יהודים שישבו בפקיעין, בכפר יאסיף ובחברון, וגם בעזה, ששם נותר על תלו בית כנסת יהודי.

אי אפשר למנוע מאנשים לזכור - אך כדאי שהזיכרון יהיה מדויק: כבר בימי המנדט טענו הערבים שהיהודי הוא פולש זר והתנגדו להגירה היהודית לפלשתינה, אף שזו שיפרה את מצבם הכלכלי. הם הציפו את הארץ בגלי הגירה מוסלמיים מכל ארצות האזור, שעדותם נשמרת בשמות המשפחה: מצארווה, מסרי (מצרים), ימאני (תימן), אל-הינדי (הודו), חלאבי (סוריה) ומוגרבי (מרוקו).

הסיפור הערבי אינו מזכיר את בריחת היהודים מחברון ומעזה, ששם התגוררו משך דורות, בעקבות הפרעות. וכיצד קראו מנהיגי ערב לערביי הארץ לפנות את בתיהם לימים ספורים, כדי שבאותם ימים תושמד הקהילה היהודית?

אף אחד גם לא מזכיר את אסונם של יהודי ארצות ערב שעזבו בתים, רכוש, מעמד, תרבות ומסורת בת אלפי שנים מחשש לשואה מצד שכניהם הערבים. כאשר יישובים ישראליים דוגמת אחיהוד, רעננה וקריית שמונה נקראים בשם הגורף "מוסתאוותאנאת" - התנחלויות - מישהו יכול להאמין בפתרון שתי המדינות?

כל עוד לא הגענו לימים שבהם הזיכרון הלאומי מבוסס על הדדיות ועל סובלנות, זיכרון המכיר בעברו של האחר ובזכותו למולדת, עלינו להיות זהירים מכל "צעד תמים" של פעולות הומניטריות וסמליות. שלא נתעורר למציאות שבה מתפתח לצידנו נמר בעור של כבש המבקש לשמור על הזיכרון, אך בתוכו פנימה שואף לשנות את זהותה היהודית של המדינה.

אחרי המעשים נמשכים הלבבות. עלינו לשמור על הזכות של האחר לזכור, אך להישמר מכך שהזיכרון יהפוך את הזכות לשיבה ללגיטימית.

הפרת האיזון הדמוגרפי בישראל על ידי קליטת פליטים או יישובם של העקורים בתוככי יישובים יהודיים קיימים אינה עומדת על הפרק - ואסור שתעמוד.

הכותב הוא דובר משרד התקשורת

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו