בני וחתני נמצאים בשבועיים האחרונים במילואים, אחד על הגבול הסורי, האחר על הגבול המצרי. אני יודע שחלוקה שוויונית יותר של נטל הביטחון היתה מקלה עליהם ומאפשרת, לדוגמה, לבני, לסיים את מבחניו באוניברסיטה במועדם. אני רוצה שכל אזרחי המדינה יראו בשירות הצבאי זכות והגשמה של ערכים יהודיים נשגבים ביותר. אני רוצה, אבל יודע ששום ועדה או חקיקה לא תגשים את משאלתי. קיים שסע ערכי עמוק בחברה הישראלית בנושא זהותה של מדינת ישראל. החברה החרדית מבוססת על האמונה ש"תלמוד תורה כנגד כולם", שהמשך הקיום היהודי, הפיזי והנפשי, תלוי באותה אליטה, דהיינו, הם עצמם, שמכירה בעליונות התורה ומקדישה את עצמה ללימודה. חובתה הראשונה היא להתמיד בעמדתה, גם נגד כל מוקד לחץ באשר הוא, ובכך לאפשר את המשך הקיום היהודי ואף הישראלי. לחברה הישראלית הלא-חרדית יש תורה משלה, המבוססת על עליונות הערך היהודי של "וחי בהם". המפעל הציוני כולו הוא ניסיון להגשים ערך זה וליצור חברה יהודית שמקבלת אחריות לקיומה ומבינה שפיקוח נפש דוחה כל מצווה שבתורה. לא רק קיומנו הפיזי אלא גם קיומה של תורה חדשה, הראויה להיות בסיס לקיומנו הרוחני, תלוי בהטמעתה של קדימות ערכית זו. בעיני החילונים, המסורתיים והציונים הדתיים, ניצול התורה לצורך התחמקות משירות צבאי פירושו לחלל אותה. בעיני החרדים, זו בדיוק המשמעות של "תלמוד תורה כנגד כולם". הוויכוח על השירות בצה"ל אינו יכול לשמש חזית לפשרה משום שכל צד רואה בעמדתו ובמעשיו הקרבה ותרומה עילאית לקיומנו. במציאות של מחלוקת ערכית כל כך עמוקה, עלינו להכיר בעובדה ששום צד לא יוותר לאחר ושאין באמתחתו טענה מנצחת שתשכנע את זולתו. מה טומן העתיד ואיך נתקדם כחברה? עכשיו זה הרגע שבו כל צד צריך להתחיל שיח עמוק עם עצמו, שיח שניסיונות חקיקה או כפייה רק יטרפדו אותו. החברה החרדית יודעת שלא תצלח דרכה אם שאר החברה הישראלית, שבה היא כל כך תלויה, תתנכר לה. התלמוד מלמד אותנו: "תפסת מרובה לא תפסת - תפסת מועט תפסת". היא תצטרך לשאול את עצמה אם העיקרון של "תלמוד תורה כנגד כולם" מחייב שכל אחד ואחד בחברתה ישקיע את עצמו בלי הגבלה בעולמה של תורה במימון המדינה. או שמא המחויבות לתורה וללומדיה תוכל להתממש, כפי שקורה היום בצפון אמריקה, על ידי החלת תלמוד תורה על כולם רק עד גיל מסוים, ולאחר מכן רק על אליטה אמיתית. גישה של הכל או לא כלום לא תשרת לא את החברה החרדית ולא את התורה. אך שיח זה והדרך להגשימו לא יבואו מתוך הכרה בעליונותו של שירות בצה"ל על פני שירות העם בישיבה, ולא בגלל לחץ פוליטי שמקבע את האדם בעמדתו. מנגד, על שאר החברה הישראלית להחליט מהם קוויו האדומים של הערך "וחי בהם" וכמה לומדי תורה, תורה שהיא שונה ואף מנוגדת לשלה, היא יכולה ומוכנה לאפשר; מספר שלא יפגע בתפיסתה על אודות הזהות היהודית והציונית של מדינתנו. קווים אדומים אלה היא צריכה לקבוע בשיח פנימי עם עצמה ולדאוג להטמעתם בקרב נבחריה, כך שלא יעלה על הדעת שיוצע הסכם קואליציוני שיחללם. שכנוע או כפיית המגזר החרדי לשירות צבאי הם מחוץ להישג ידינו, אך אין שום צו שמחייב מימון הפצתה של השקפה יהודית המנוגדת לערכינו. על כל צד מוטלת החובה הן להיות נאמן לערכיו והן לקיים שיח פנימי שיעצב ויאפשר את חיינו המשותפים. הכותב הוא נשיא מכון שלום הרטמן
