מנהיגם העליון של האחים המוסלמים, ד"ר מוחמד בדיע, מתאר את חודש רמדאן כחודש הניצחונות. השאלה המתבקשת היא מי המנצח ומי המפסיד החל מהיום- בנסיבות מהפכת הקצינים החופשיים במצרים (יולי 1952) התקיימו מגעים בין הראשונים ובין נציגי "האחים". עבד אל-נאצר שהיה לנשיא מצרים הקדיש ימים ושעות לפגישות עם מנהיגי "האחים" כדי לעמוד על אופיים ובעיקר על כוונותיהם. לאחר שהשתכנע שהכיוון הרעיוני שלהם נוגד את תפיסת עולמו ושהם בבחינת איום בעבורו, פנה לחפש שעת כושר להלום בהם. את זו הוא מצא באוקטובר 1954 כאשר נשא נאום באלכסנדריה ערב חתימה על הסכם לפינוי כוחות הצבא הבריטי ממצרים. ברקע לנאומו, ששודר באמצעות טרנזיסטורים להמוני המצרים, הידהדו שמונה יריות אקדח שנורו לכיוונו. היריות החטיאו את הנשיא הכריזמטי, שהתעשת מייד ומצא את ההזדמנות שחיפש: למחרת היום "האחים" הואשמו בכך שניסו להתנקש בראש המדינה, נעצרו בהמוניהם ונזרקו לכלא. המשטר הנאצרי שיתק באחת את ההתנגדות הפעילה והמאורגנת של "האחים-. הקצינים החופשיים בהנהגתו הבוטחת של נאצר משלו במצרים במשך שנים ארוכות. סאדאת הוא זה שפתח בעבור פעילי "האחים" את דלתות הכלא והשיב אותם לפעילות ציבורית. סאדאת, שקיים בתחילת כהונתו פגישות עם מנהיג "האחים" בכלא, התרשם שהם יסייעו לו בביסוס הלגיטימציה השלטונית. מה שקרה בפועל הוא שהגולם קם על יוצרו: "האחים", שסאדאת ציפה מהם לתמיכה ולסיוע במאבק מול כוחות השמאל והנאצריסטים, היו אלה ששמטו מתחת לרגליו את הלגיטימיות. הם עשו זאת בצורה כזאת שרוצחיו של סאדאת יכלו לשאוב מהם עידוד. גם מובארק פנה לשחרר את פעילי "האחים" מהכלא ואיפשר להם לשוב לפעילות ציבורית ופוליטית. במהלך תקופת שלטונו "האחים" צברו ביטחון בהדרגה ובעקביות. זה חודשים שמוחמד מורסי ומנהיגי "האחים" יושבים עם הגנרלים הנוכחיים ומנסים להבין מי מהם מהווה פחות סיכון ומי מהם מהווה יותר סיכון בפני מימוש יעדי "האחים": המשך כיבוש וביצור עמדות השלטון. למורסי, כמו לקצינים החופשיים לפני 60 שנה, נדרש למצוא הזדמנות כדי לפעול. זו הזדמנה לו כאשר התברר גודל המחדל של הקצינים בנושא התבססות הטרור בסיני. סייע לו בכך גם מינויו של ראש ממשלה חדש שנוטה לטובת "האחים". מורסי מגובה בכל על ידי ההנהגה העליונה של "האחים" שזוכה לעדנה מאז הדחת מובארק. האחרונה משבחת אותו על הדחת הצמרת הצבאית ורואה בכך ניצחון. כנשיא מצרים, ברור לו שחלק גדול מהעם רואה ב"אחים" את גורם הכוח היחיד שמסוגל להוביל את מצרים. השאלה היא לאן- למי שמקל ראש בכך שמצרים מכניסה טנקים ומסוקים לסיני ורואה בכך צורך השעה בלבד, או אף שבוי במקסם (שווא) שמצרים תוציא את הערמונים מהאש בעבור ישראל, המציאות עשויה לטפוח על פניו. נוצר מצב שבו המצרים מכניסים, וכנראה גם משאירים, כוחות צבא בהיקף כזה שלא רק שאינו מותר לפי הסכם השלום, אלא עלולים להיות אתגר משמעותי מבחינת ישראל, כל אימת שתחול הידרדרות ביחסים בין שתי המדינות. הידרדרות כזו אינה רק תולדה של פעילות טרור מצד גורמים של הג'יהאד העולמי, אלא קודם כל עלולה לנבוע מהתלקחות מחודשת בין ישראל לחמאס. תנועת חמאס, כידוע, היא בשר מבשרם של "האחים". מורסי היה זה שקרא להנהגה המדינית של חמאס להעתיק את הפעילות שלה לקהיר. מה שנראה כרגע למתבונן מן הצד כתיאום או כשיתוף פעולה ביטחוניים בין מצרים לישראל עלול להפוך למטרד צבאי רציני בעבור ישראל. אם נחזור לאיגרת השבועית של מוחמד בדיע על אודות הניצחונות של המוסלמים ברמדאן (כולל "ניצחון מצרים" באוקטובר 1973), נוכל להבין שהפעם, כמו בעבר, הניצחון של "האחים" לא נועד רק להכריע אויב פנימי, אלא בהמשך המהלך גם לגבור על אויב חיצוני.
