בספטמבר 1988 הפכה ישראל למדינה השמינית בעלת יכולת עצמאית בחלל. מאז לא הצטרפה ל"מועדון החלל" - מועדון המדינות שלהן יכולת פיתוח ויצור של הלוויין, טיל השיגור והתשתיות הקרקעיות הנדרשות - שום מדינה. עם שיגור הלוויין האיראני הפכה איראן לחברה התשיעית במועדון היוקרתי הזה.
איראן מציינת את יום השנה ה-30 למהפכה האיסלאמית בצעד שבצידו יוקרה בינלאומית ניכרת - שיגור לוויין לחלל, הנתפס, בצדק, כשדה פיתוח ומחקר עתיר ידע וטכנולוגיה. אולם לשיגור האיראני ראוי להצמיד את התואר "הספוטניק האיראני", על שם הלוויין הראשון בעולם ששוגר על ידי ברה"מ ב-1957, וערכו המרכזי הוא תעמולתי במהותו. איראן מודעת היטב לערך התעמולתי של השיגור ולמשמעויות הנסתרות שלו, קרי מי שמשגר לוויין לחלל יכול, לפחות להלכה, לשגר ראש נפץ קרבי לטווחים ארוכים ביותר.
גם התשתית האנושית ראויה לתשומת לב: נבחרת של מהנדסים, טכנאים ומדענים איראנים שטופחה על ידי השלטון ומתחילה להניב פירות.
זהו אינו הלוויין האיראני הראשון בחלל. באוקטובר 2005 שוגר לחלל הלוויין "סינה", שנבנה ושוגר על ידי רוסיה. לאיראנים גם חוזה עם חברה רוסית לבניית לוויין תקשורת גדול בשם "זורח".
מבחינת ישראל, הלוויין האיראני אינו מציב איום. יכולותיה החלליות של ישראל מקדימות את אלה של איראן בפער עצום. עם זאת, גם איראן השכילה להבין את ערכו של החלל כזרז וכקטר טכנולוגי, מדעי, כלכלי, ביטחוני, חינוכי והרתעתי.
הכותב הוא ראש המרכז לחקר החלל במכון פישר למחקר אסטרטגי אוויר וחלל
