כמי שתמך בכל ליבו בשחרור המחבלים תמורת גלעד שליט, החשש העיקרי שלי במהלך השבוע היה בכלל מהרגע שבו נראה את שליט בישראל. אחרי שלוש שנים במחשכים, בלי הכנה פסיכולוגית ראויה, המפגש של גלעד עם משפחתו - על רקע הפיכתו, קרוב לוודאי ללא הבנתו, למיתוס ישראלי - עלול היה להגדיש את ההתרגשות על גדותיה. עם ההודעה על סיכול העיסקה התחוור, שוב, כדברי ש"י עגנון, כי בחיים אין לך מדרגה שאין נמוכה ממנה. שליט ייאלץ להתמודד, לבד, עם צרות קשות יותר, בעזה.
בימים הקרובים הדיון הציבורי ייסוב, באופן טבעי, על כאבה של משפחת שליט ועל גורלו של גלעד. אבל לפיצוץ המשא ומתן יש גם משמעות עמוקה יותר מבחינת החברה הישראלית. רבים מתגוללים כעת על אופי המאבק התקשורתי והציבורי למען שחרור גלעד; הטענה היא שהציבור, בהמרצת התקשורת, נקט גישה רגשית מדי בנכונותו לעיסקה בכל מחיר.
יש בכך אמת, אך חלקית. ראשית, משום שלא בגלל מסע היחצ"נות המופרז התפוצצה העיסקה (בישראל הרי אין נושא שהעיסוק בו אינו מופרז). ושנית, וחשוב יותר, משום שבטווח הארוך דווקא המוכנות של רוב הישראלים (אנשי שמאל וימין כאחד) ללכת עד הסוף לקראת חמאס ובתמורה להתאכזב - תנחיל את ההכרה בכך שבעצם אין עם מי להתפשר.
ניתן להקביל את התחושה הנוכחת אצל הישראלים לחוויה מעצבת דומה, פיצוץ ועידת קמפ דיוויד 2000. גם אז, ערב הוועידה, בשעה שאהוד ברק ליהג על "קץ הסכסוך", התחושה היתה שתמורת שלום אמיתי יהיה הציבור, גם הימני, מוכן להתפשר. כישלון הוועידה הביא לאכזבה ולאינתיפאדה השנייה בטווח הקצר; בטווח הארוך הישראלים הפנימו שאולי יש עם מי לדבר, אך אין לאן לקדם את השיחה. מאז חוסל השמאל הישראלי לשנים הבאות. אריאל שרון, מי שעד 2001 נחשב מוקצה מחמת מיאוס בקרב חלקים מהימין, רוב אנשי המרכז וכל אנשי השמאל, לא היה הופך למנהיג לגיטימי - כמעט בן גוריוני מבחינת שנותיו בשלטון - אלמלא התחושה שסירובו של ערפאת לפשרה, חרף הצעתו האדיבה של ברק, העיד כי שאלת המפתח במזרח התיכון היא לא איך להתפשר, אלא בעיקר כיצד לשמר את כוחך.
סביר להניח שכמו בנוגע לקמפ דיוויד כך גם בנוגע לעיסקה הנוכחית יהיו ישראלים שיאמצו את טענות הפלשתינים ויאמרו שאנחנו לא הלכנו עד הסוף. הפרטים המלאים על המשא ומתן טרם הוסגרו, אך דבר לא ישנה את העובדה העקרונית: גם מנהיגי הפתח בעת קמפ דיוויד וגם מנהיגי חמאס כעת אינם מוכנים לסגת במילימטר מעמדתם, אף על פי שבשני המקרים האינטרס שלהם בהסכמה לפשרה אינו פחות משלנו, אפילו גדול יותר.
