ליל הסדר מהווה הזדמנות מצוינת להפליג במחשבות על יהדות התפוצות. אפיזודת הענק של יציאת מצרים מעוררת אותי לנסות ולהבין מזווית שונה מה באמת עובר בראש היהודי, כאן ומעבר לים. תוכלו לטעון: זו לא חוכמה, אתה מהרהר ביהודי הגולה כי זו עבודתך. ובאמת, האם לולא העיסוק שלי, הנושא היה מדבר אלי?
אני מביט בחבריי, העוסקים ברפואה, משפטים, עסקים, תקשורת. האם הם תוהים בכלל מה עוברים יהודים בני גילם, אולי אפילו עמיתיהם למקצוע, שמעבירים את כל חייהם עם המשפחה שהקימו בדנוור, בקייב, בליון או בבודפשט? מי מחבריי שנולדו בארץ מוטרד בכנות מלבטיו של יהודי החי בגולה, שילדיו מתבגרים ואשר מדי יום ביומו הוא ניצב, במודע או שלא במודע, מול השאלות הנוקבות בנוגע לזהותו הדתית או הלאומית?
מי מאיתנו סבלני וסקרן מספיק כדי להקדיש מזמנו לשיחה על החיים בתפוצות, להיכרות אמיתית עם אנשים שעלו לארץ, להבנת הקונפליקטים של אלה שהם השאירו מאחור? מי מאיתנו רוצה באמת לשמוע על אודות מהותן של קהילה, משפחה או תנועת נוער יהודית בחו"ל, נכון ל-2009? מנגד, אם מישהו ידבר על אפשרות הגירה לאוסטרליה, או על קשרים שיש לו עם חבר מהמילואים ש"עושה לביתו" באל.איי, זה כבר סיפור אחר. העיניים של החבר'ה יידלקו וכולם יבקשו את כתובת האי-מייל של החבר.
אני מביט גם לעבר היהודים בעולם - בני 40, 50, 60. כמה מהם בכלל טרחו ובאו פעם אחת לבקר ולהכיר אותנו מקרוב? הם חיים להם שם את עולמם היהודי וזה כנראה מספק אותם. ישראל? הם בהחלט מתעניינים, תומכים, אולם כמה מהם טרחו לבוא לבקר? הסטטיסטיקה מראה שרובם לא.
כל זה לא מפתיע את העוסקים בתחום ואת אלו שמתעמקים במחקרים העדכניים. התופעה ידועה: ההתרחקות בין שני העולמות רק מתגברת - אנחנו והם. אנחנו ישראלים, הם יהודים - שתי ישויות שפעם היה ביניהן משהו משותף. ממש כמו אהובת נעורים מימי התיכון, שאתה נתקל בה בפגישת המחזור ומחליף איתה שניים-שלושה משפטים מאולצים, לצאת ידי חובה.
"והגדת לבנך", אומרים לנו בפסח. האם כאן טמונה נקודת האור? בצעירים היהודים התוססים, העכשוויים, מלאי התבונה והרגש? הם בוגרי תיכון או סטודנטים אשר מתעקשים להגיע לישראל. חשוב להם לחוש על בשרם מהו המקום הזה ועד כמה הוא "שלהם". הם נוחתים בארץ, מי לעשרה ימים ומי למסלול ארוך יותר: שבועות, חודשים ספורים, שנה. התוכניות השונות פועלות בהתמדה ומדי שנה הביקוש הולך וגובר, כמו איזו סערה, או "באזז". צריך רק כסף כדי להביא לכאן עוד ועוד צעירים, והכסף מצוי במשורה בתקופה זו.
פרויקטים כדוגמת "תגלית" מלמדים את הצעירים שיעור מעשי ביהדות ובציונות. הם מסיירים, לומדים, מתנדבים, מבלים, מתאהבים. הנה הם מחייכים, ולפתע נסערים, פורצים בשטף דמעות. הם מרגישים בבית, כאילו השלימו את החתיכה החסרה בפאזל של חייהם. רק טיפוס ציני ביותר יישאר אדיש מול עוצמת הרגשות שהם מפגינים כאשר הם מסיירים באתר היסטורי, פוגשים חיילים או סתם יוצאים לפאב תל אביבי.
ואז הם שבים הביתה. הם יספרו לאמא ואבא - "והגדת להוריך". הם יעבירו את התחושות לחברים, לקהילות, וישמשו"צבא הסברה" ציוני בקמפוסים - כמו קהל אוהדים שרוף של קבוצת כדורגל, שימשיך לתמוך בה בכל תנאי, גם אם היא הגיעה קרוב לתחתית הטבלה. אולי אף יהיו כאלה מתוכם שייסחפו ויעלו לארץ, אם כי זאת בפירוש אינה המטרה הראשונית.
ואנחנו? האם מתוך המפגש הזה נבין משהו חדש על עצמנו? האם נגלה פתאום יותר התחשבות, נתינה וקשב כלפי העולים החדשים? האם נשכיל להבין שאנחנו לא לבד בארץ הקטנה שלנו, שפרושות למעננו אוגדות שלמות של צעירים שמאמינות בנו, אוהבות אותנו ומעריצות את הנוכחות שלנו כאן?
הכותב הוא מנכ"ל פרויקט "תגלית"
