מכבי

לאחר שמכבי תל אביב זכתה בגביע אירופה הצהיר מאמן הקבוצה, פיני גרשון, כי "יש שלושה דברים טובים בישראל: הגששים, חיל האוויר ומכבי תל אביב". אף שיש לו רקורד של התבטאויות מוקצנות, באותו הרגע הוא ביטא תחושה שקשה היה להתווכח עימה.

בדיוק כפי שהתרגלנו להתלונן כמעט על כל דבר במדינה אבל לסמוך על חיל האוויר, כך היה גם עם מכבי. שונאי המועדון סמכו עליה שתמשיך לדרוס את יריבותיה. גם אוהדיה. וכמו חיל האוויר, שמה של מכבי הידהד לא רק בישראל אלא גם מחוצה לה. בשנותיה הטובות - מאמצע שנות ה-70 ועד שנות ה-90 - מכבי היתה צבא העם. כמעט פשוטו כמשמעו. הזרוע הארוכה של צה"ל ושל אולסי פרי היו ככלים שלובים.

את ההישגים הביאו השחקנים - מטל ברודי, מיקי ומוטי, דרך קטש ושארס, ועד כוכבי ההווה שאת שמותיהם כבר איני מכיר - אבל את המערכת המשגשגת הפעילה ההנהלה.

מכבי היא גם קבוצת כדורסל, אבל בעיקר סמל לישראליות מסוג אחר. ממושמעת, מדויקת, מוקפדת. זו הקבוצה המקצוענית הראשונה; המגרש שלה נקרא "היכל"; השחקנים שלה נקראו לדגל. לא רק למשחק.

למעשה, מכבי היא יחידת הספורט הישראלית החשובה בכל הזמנים דווקא משום שהתנהלה בסטנדרטים שאינם ישראליים. אפשר להתווכח לגבי מכבי במגוון תחומים, אבל דבר אחד בטוח: בעולם הספורט הרעוע שלנו היא הציגה מופת לחתירה להישגים ולמצוינות.

מוני פנאן היה בצעירותו עוד אוהד שנשבה בקסם. הוא הצטרף למכבי כחבר הנהלה קצת לפני 1993, סמוך להתרחשויות עמוקות יותר בחברה הישראלית: הסכמי אוסלו מבחינה מדינית וערוץ 2 מבחינה תרבותית. השינויים חילחלו - הרגשנו חלק מהעולם הגדול, נפתחנו אליו והתפעלנו מאפשרויותיו. אולי לא במקרה ב-93' מכבי הפסידה, לאחר שנים רבות, את האליפות לגליל עליון. אובדן האליפות רק חידד את תחושת הנורמליות. לא עוד מועדון אחד ששולט בליגה הישראלית. ובעומק הדברים, לא עוד אידיאולוגיה ציונית אחת ברורה ומחייבת.

בהתאמה, הפכנו אינדיבידואליסטיים יותר, הרדיפה אחר הכסף הפכה לערך והרדיפה אחר הכסף הגדול לערך חשוב עוד יותר. גם מעמדה של האימפריה הצהובה השתנה - הרייטינג של משחקיה צנח, התנגדות להצלחתה באירופה מצד אוהדי היריבות הפכה ללגיטימית (היו זמנים שבהם שלט שהונף על ידי אוהדי הפועל בגנות מכבי באירופה זכה כמעט לכותרת ראשית).

אולם למרות הכל, מכבי הצליחה לשרוד את התזוזות בחברה. היא שרדה משום שנראתה כמודל אחר, מקצועני ומתוקתק. וכשמנהלים עסק בצורה כה מקצוענית, נדמה שהתשואה לעולם תהיה גבוהה.

פרט לעובדה שפנאן היה אדם טוב לדעת כל מכריו, עדיין לא ברור במה בדיוק הוא היה מעורב, ומי עוד ידע, אם בכלל, על בנק ההשקעות שהתנהל במקביל ל"חורף החם בהיכל". בכל יום צצות שמועות חדשות, ברם זה כבר לא משנה. המשיכה לפרשת פנאן אינה נעוצה בפרטים הקטנים. כל מה שעוד נגלה - לטובה ולרעה - לא ישפיע על התמונה הגדולה, המכבידה, החונקת.

התחושה ששוב עבדו עלינו.

לא משנה מה בדיוק קרה - האם מדובר בעבירות פליליות, חמדנות או השקעות תמימות - מה שהיווה את פאר היצירה הספורטיבית של הפרויקט הציוני נראה כרגע כעוד קומבינה ישראלית, רק מוצלחת וממושכת במיוחד.

לכן פרשת פנאן לוכדת את תשומת ליבנו בצורה כזאת. זו לא עוד פרשה ספורטיבית. היא מצטרפת להלם שספגנו מכך שהרמטכ"ל מטלפן לסוכן השקעות רגע לפני מלחמה הבדרן הלאומי פועל כראש ארגון פשע וראש הממשלה חשוד בקומבינות בסוכנות נסיעות. כל אלו ביחד מעניקים תחושה עכורה שמשהו נדפק לנו בדרך.

כאמור, כשנחה עליו רוחו הקביל גרשון בין מכבי לחיל האוויר. לאור מה שגילינו על המיתוסים שלנו עד עכשיו, לא נותר אלא לקוות שגם במשפט הזה הוא נטה, כהרגלו, להגזים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו