מלחמת יום כיפור, אשר היום מציינים 40 שנה לפריצתה, הסתיימה בניצחון צבאי ישראלי מרשים. צה"ל הפגין יכולת נדירה להתגבר על התקפת פתע בשתי חזיתות, וסיים את המהלך בעומק מצרים במרחק 100 ק"מ מקהיר, ובסוריה בנקודה שבה היתה דמשק בטווח הארטילריה. עם זאת, על הניצחון הצבאי העיבו הכאב הנורא בשל מספר החללים הגבוה והאכזבה מן המנהיגות הפוליטית והצבאית.
למלחמה היו כמה השלכות על החיים בישראל בעשורים שלאחר מכן, ולמעשה עד היום. ראשית, סיום המלחמה הביא לאובדן התמימות בחברה הישראלית והחל תהליך של התבגרות פוליטית. בתקשורת ובדעת הקהל התפתחה ספקנות בריאה ביחס למוסדות המדינה ולצה"ל, ומחדלי המלחמה יצרו אווירה שהובילה לפלורליזם פוליטי רב יותר שהביא, בסופו דבר, לעליית הליכוד לשלטון שהפך עם הזמן לכוח העיקרי בזירה הפוליטית.
מלחמת יום כיפור גם המחישה את תלותה של ישראל, מדינה קטנה, במעצמת העל האמריקנית. כל החלומות שהיו קיימים בישראל טרם המלחמה בנוגע לאי תלות בפיתוח ובייצור של מערכות נשק, נגוזו עד מהרה. ירושלים למדה שכדי להבטיח את חופש הפעולה שלה היא זקוקה לתיאום אסטרטגי הדוק עם וושינגטון.
אחד הגורמים החשובים שאיפשר את התאוששות צה"ל מההפתעה היה העובדה שהלחימה החלה במצב של גבולות בני הגנה, הרחק מלב הארץ. "גבולות 1967" לא היו מאפשרים לצה"ל לעמוד בפרץ ולצאת למתקפת נגד, ודומה כי מרבית מקבלי ההחלטות הפנימו לקח חשוב זה.
כמו כן, ישראל הבינה שהפתעות אסטרטגיות עלולות להתרחש בכל עת. לכן, על ישראל להיערך לתרחישים הגרועים ביותר, ואל לה לפעול על פי משאלות לב אופטימיות.
הניצחון של 1973 לימד את מנהיגי ערב כי גם בתנאים מיטביים אין הם מסוגלים לחסל בכוח הזרוע את המדינה היהודית. הניצחון הצבאי הביא לשינוי במצרים, שבלעדיו לא היתה המדינה הערבית הגדולה ביותר והחשובה ביותר מחליטה לחתום על הסכם שלום עם ישראל ב־1979. מלחמת יום כיפור היתה ניסיונם האחרון של צבאות ערב לפלוש לישראל, והסבירות להתפרצות מלחמה נוספת בקנה מידה גדול פחתה מאוד. העולם הערבי נמצא כיום במשבר פוליטי, כלכלי וחברתי אדיר, עובדה ההופכת את הסבירות למלחמה לקלושה אף יותר.
המלחמה ב־1973 הותירה את ישראל פגיעה לניסיונות לבודד אותה בזירה הבינלאומית, בייחוד מאז השימוש המוצלח שעשו הערבים בנשק הנפט. הלחץ הערבי גרם למדינות רבות לנתק את יחסיהן עם ישראל, והעצרת הכללית של האו"ם אף קיבלה באותה התקופה את החלטתה הידועה לשמצה, שבה השוותה את הציונות לגזענות. בינתיים בוטלה ההחלטה, וישראל אינה מבודדת בזירה הבינלאומית; ההפך הוא הנכון, שכן היא נתפסת כמדינה מצליחה ביותר, שקשרים עימה הם עניין כדאי מבחינות רבות.
בעקבות מלחמת יום כיפור קמו בארץ שתי תנועות חוץ־פרלמנטריות, שלום עכשיו וגוש אמונים, שרבים נהו אחריהן. תנועות אלו גרמו לקיטוב בחברה הישראלית וכיום לאף אחת מהן אין האחיזה בציבור שהיתה להן בעבר. הקונצנזוס הישראלי הושב על כנו. כיום תומכים מרבית הישראלים בחלוקה מחודשת של ארץ ישראל, אולם חרף נכונותם לוויתורים טריטוריאליים, שוב אינם מאמינים כי השלום נמצא מאחורי הכותל.
40 שנה אחרי מלחמת יום כיפור, שבה היו מי שדיברו על חורבן בית שלישי, אפשר להביט בעצמנו בסיפוק: ישראל היא מדינה משגשגת, ופער הכוחות בינה לבין שכנותיה רק הולך ומעמיק לטובתנו. החברה הישראלית מפגינה חוסן מרשים ומראה נכונות לעמוד באתגרים, הכרוכים בעימות מתמשך ללא שלום באופק. עם זאת, הקריאות הנושנות להשמדת המדינה היהודית מוסיפות להישמע ברמה, בעוד אויב פנאטי אחד - איראן - פועל בשקידה להשגת כלי נשק להשמדה המונית.
הכותב הוא מנהל מרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים ופרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן