כשצויין לאחרונה יום השנה ה-18 להירצחו הטרגי של ראש הממשלה יצחק רבין, הועלה על נס פועלו של רבין והליכתו בדרך אוסלו. הנשיא שמעון פרס ניצל את ההזדמנות כדי להצהיר כי מורשתו האולטימטיבית של רבין היא ש"הדרך היחידה להשגת שלום היא באמצעות הקמת שתי מדינות לשני עמים". אך אני תוהה האם הצהרתו של פרס באמת תואמת את מורשת רבין האמיתית.
כמו מרבית הישראלים, אז כמו גם היום, רבין הסכים ליטול סיכונים ולתת הזדמנות לתהליך השלום. אבל הוא נותר חשדן כלפי הצד הפלשתיני והיה סקפטי לגבי התוצאה. הוא היה חשדן במיוחד כלפי האפשרות של הקמת מדינה פלשתינית והתעקש שישראל תשמור על גבולות בני הגנה.
למעשה, כפי שביתו דליה סיפרה, רבין כמעט עצר את תהליך אוסלו. לפני שלוש שנים, היא אמרה ל"ידיעות אחרונות" ש"אנשים רבים שהיו קרובים לאבא סיפרו לי שבערב הרצח הוא שקל להפסיק את תהליך אוסלו, בגלל הטרור שהשתולל ברחובות ומשום שסבר שיאסר ערפאת לא עמד בהבטחותיו. אבא לא היה עיוור שרץ קדימה ללא מחשבה. אני לא מוציאה מכלל אפשרות ששקל לעשות סיבוב פרסה ולחזור לאחור. בסופו של דבר, הוא היה אדם שבעיניו הביטחון הלאומי של ישראל היה ערך מקודש שעמד מעל לכל".
בספרו "דרך ארוכה קצרה", (הוצאת ידיעות אחרונות, 2008) מספר שר הביטחון משה (בוגי) יעלון שכמה שבועות לפני הירצחו רבין אמר לו כי לאחר הבחירות הוא יחזיר את אוסלו למסלול הנכון מכיוון שכבר לא ניתן היה לסמוך על ערפאת (יעלון היה באותה התקופה ראש אגף המודיעין בצה"ל). צריך לזכור שתובנה זו של רבין נאמרה עוד לפני האינתיפאדה השנייה.
פרופסור אפרים ענבר, מנהל מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, כתב דברים דומים בספרו "רבין והביטחון הלאומי של ישראל" (וושינגטון, הוצאת מרכז וודרו ווילסון והוצאת אוניברסיטת ג'ון הופקינס, 1999, עמודים 149-165). "בסוף שנת 1994 רבין היה מאוד פסימי בכל הנוגע להתנהלות של ערפאת. ב-3 באוקטובר 1994 הוא אמר לכנסת כי 'נעשים מאמצים מסוימים על-ידי הרשות הפלשתינית למנוע טרור או ללכוד את מבצעיו, אך אין אנו רואים די בכך. מבחינתנו, המבחן הוא בתוצאות בלבד, והתוצאות עד כה רחוקות מלהשביע את רצוננו בלשון המעטה...' אכזבתו של רבין מהמדיניות הייתה ניכרת יותר ויותר. גם אם המדיניות לא הייתה פרי יוזמתו הוא כן היה אחראי להשלכותיה. האכזבה שיקפה את הלך הרוח בציבור, אשר נהיה חשדן כלפי תהליך השלום...רבין לא שלל את האפשרות שהסכמי אוסלו לא יובילו לפיוס בסופו של דבר".
"הוא לא היה בטוח שניתן יהיה להגיע להסכם קבע מול הפלשתינים...אך הוא נשאב אל תוך התהליך וכבר לא יכל לשלוט בדינמיקות שהתפתחו...רבין כתב בשנת 1979 ש-'אין לי ולו צל של ספק שהסיכונים של השלום עדיפים על הוודאויות העצובות המחכות לכל עם בעת מלחמה.' אך גם כאשר רבים בסביבתו הקרובה צהלו והרגישו פרץ של אופטימיות, הוא נשאר הסקפטי התמידי והיה פסימי. רק לעיתים רחוקות הוא שידר להט והתעלות בכל הנוגע לדרך הפוליטית שבה הוא צעד".
"ברוב המקרים", ענבר ממשיך, " רבין הביע ספקות ואת חששותיו מעתיד בלתי צפוי. הוא ראה בחזונו מצב אסטרטגי יותר טוב שיפחית את הסיכונים הקיומיים על ישראל, אבל הוא ידע שישראל ניצבת מול אתגרים צבאיים שעדיין לא חלפו מהעולם. הוא לא שינה את דעתו ששלום תוך כדי התעצמות הוא הוא הדרך הטובה ביותר עבור ישראל לטווח הקרוב".
בראיון לג'רוסלם פוסט ב-24 בספטמבר 1995, כחודש וחצי לפני שנרצח, רבין אמר של-30 השנים הבאות ישראל תצטרך לשמר את כוחה הצבאי ולהימנע מקיצוצים בתקציב הביטחון. רבין, מזכיר ענבר, אמר פעם שמדינה פלשתינית תהיה סרטן במזרח התיכון, והוא ראה בירדן שותפה יותר אחראית בכל הנוגע לאבטחת גבולה המזרחי של ישראל לטווח הארוך.
בנאומו האחרון בכנסת כחודש לפני הירצחו (5 אוקטובר 1995), רבין ניסה להתנער מרעיון המדינה הפלשתינית באופן שאינו משתמע לשתי פנים. "את פתרון הקבע אנו רואים במסגרת שטח מדינת ישראל שיכלול את מרבית שטחה של ארץ-ישראל...לצדה ישות פלשתינית...שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינים הנתונים למרותה," רבין ציין. רבין גם שלל את הרעיון של נסיגה לגבולות 1967 או אפילו משהו בסגנון ודחה על הסף כל חלוקה של ירושלים: "לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967...גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. אחריות לביטחון חוץ בגבולות עם מצרים וירדן וכן השליטה על המרחב האווירי מעל לכל השטחים והמרחב הימי ברצועת עזה נשארות בידינו," רבין הצהיר.
רבין גם התנגד לפינוי התנחלויות לפני חתימה על הסכם שלום כולל. "התחייבנו בפני הכנסת שלא לעקור אף יישוב במסגרת הסדר הביניים, גם שלא להקפיא בנייה וגידול טבעי...בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל".
אז מאוד יכול להיות שהמורשת האמיתית של רבין היא לא החתירה להקמה מהירה של מדינה פלשתינית על פי החזון הגרנדיוזי של הקהילייה הבינלאומית ושל השמאל הישראלי ושל המנהיגים הפלשתינים. למעשה, השימוש בשמו של רבין לדהירה לקראת מדינה פלשתינית במסגרת תהליך שלום הוא סוג של רביזיוניזם היסטורי מצד השמאל.
המורשת האמיתית של רבין צריכה להיות החתירה לשלום המבוסס על גבולות בטוחים ובני-הגנה, ללא אשליות ומתוך הססנות וזהירות גדולה. זו, לדעתי, מורשת רבין האמיתית, גם אם היא פחות מקושטת. ובהחלט ראוי לציין, אולי אפילו עם קצת אירוניה, שבנימין נתניהו של שנת 2013 נשמע מאוד דומה ליצחק רבין של שנות ה-90. שמעון פרס של היום, המריע לניסיון להקים בדחיפות מדינה פלשתינית כאילו תהליך אוסלו לא השאיר טעם לוואי מר וצלקות רבים, בהחלט לא נשמע כמוהו.
* הכותב הוא מנהל קשרי חוץ במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
