ראש העירייה נקלע במקרה לאזור שכונת התקווה ושאל אם זו שכונה בת"א. אמרו לו שכן. הוא פנה לאחד העוזרים שלו ואמר: צריך להגיע לפה לפני הבחירות. זה קרה לפני 40 שנה, וראש העירייה באותו הזמן היה יהושע רבינוביץ. מאז עברו הרבה מים בירקון והתקווה החלה להגיע לשכונת התקווה.
ואולם אז ממשלות ישראל החליטו לפתוח את שערי המדינה לעובדים זרים ובעקבות כך באה תופעת המסתננים. כדי שהם יעבדו במרכז הארץ, הם החליטו לגור בדרום ת"א ונתנו עדיפות לאומית "אפריקנית" לשכונת התקווה. מתברר שהם לא רק גרים בשכונה, אלא גם השתלטו עליה. כיום, מספרם גדול ממספר תושבי השכונה. הביטחון האישי הפך להפקר. רמת האלימות גבוהה בכל קנה מידה, רמת האלכוהול גבוהה וקצרה יד הרשויות מלהושיע.
מדברים על פליטים וזכויות אדם, אך פליטים נמלטים ולא פותחים עסקים. והם, פותחים עסק תחת כל עץ רענן. הייתכן כי הם פליטים כאשר 85 אחוזים מהם גברים? מה, אין להם משפחות?!
מי שפליט ובורח זה דווקא התושבים מהם, ולא ההפך. ולריה, תושבת השכונה הפעילה גם בוועד הפעולה של השכונה, גרה בסמוך להם ובשל הטרדות והצקות היא נאלצה לעזוב את השכונה. מי בדיוק הפליט פה?
התקווה נעלמה מתושבי השכונה. קשה לבנות אך קל להרוס - וזה מה שהממשלה עשתה בהעלימה עין מתופעת ההסתננות, לא רק משכונת התקווה שהיא כמשל, אלא ממקומות רבים ברחבי המדינה.
הכותב הוא יו"ר ועדת שכונת התקווה