17 במארס 1969. זה התאריך שבו מונתה גולדה מאיר לתפקיד ראשת הממשלה הישראלית - הראשונה והיחידה מאז. גם באותן שנים היא היתה מועמדת של פשרה, כששלושה מועמדים גברים הועדפו במקור על פניה (יגאל אלון, משה דיין ופנחס ספיר).
גם השנה, לקראת יום האישה הבינלאומי, משפטי ה"אני מאשימה" שוב נשלפים כמו פרומו מתוזמן של יום ההתקרבנות השנתית.
נתחיל מהסוף: איני נגד האדרת נשים - להפך. בהחלט יש מקום לשוויוניות בין גברים לנשים בתפקידי מפתח, וגם לי צרם לקרוא את דו"ח מבקר המדינה על נתוני ההעסקה הדלים של מנכ"ליות בחברות ממשלתיות בפרט ובתפקידים ציבוריים בכלל. אבל בניגוד לחברותיי הנשים, איני חושבת שהאשמה כולה היא במערכת, אלא גם בתפיסת העולם של המין הנשי את התפקידים הניהוליים כרחוקים מהישג יד. יכול מאוד להיות שנשים פשוט מוותרות מראש על הסיכוי להוביל ולהנהיג.
מדובר פה, למעשה, קודם כל בקבלת החלטה נשית לוותר על אמונות מגבילות שעליהן חונכה האישה מצעירותה. החל מאלה המונעות משוביניזם מיושן, שלפיו "מקומה של האישה במטבח", דרך ה"הכוונה" שנכפתה עליהן אי אז בהיותן תלמידות של מידור מרכישת כלים משמעותיים במקצועות ריאליים בכלל ובמקצועות טכנולוגיים נדרשים ועדכניים בשוק התעסוקה הישראלי והבינלאומי דוגמת הנדסת תוכנה, אלקטרוניקה, רובוטיקה, ביוטכנולוגיה וסייבר, וכלה במגמות מקצועיות דוגמת אוטוטרוניקה/מכונאות רכב ורכבת, עיבוד שבבים וחשמל.
כשמבחנים נכתבים בלשון זכר, כשההפרדה עתיקת היומין בין המקצועות הגבריים לנשיים עדיין מנחה את מערכת החינוך כמדיניות - אל תתפלאו שאלה הפירות שצומחים כאן. בימים אלו השיגה רשת עמל מימון לתוכנית שהכינה להעצמת בנות בחינוך הטכנולוגי, שמטרתה לעודד בנות ללמוד מקצועות מדעיים וטכנולוגיים, בייחוד מתמטיקה, פיזיקה ומקצועות הנדסיים.
חיזוק מעמד הנשים אינו סיסמה אלא כורח מציאות. בתפיסה שלי, כמנהלת ארגון חינוכי, אני פועלת להעצמת נשים מקטנוּת ומראה להן שהן יכולות. רק האמונה בדרך תאפשר להן את העשרת הידע במתמטיקה, בפיזיקה ובכימיה. ללא האמונה הזו, ספק אם הן תבחרנה במקצועות האלה. מחובתנו לתת להן הזדמנות שווה כבר מגיל צעיר. חייבים להפסיק את ההדרה המתמשכת שנכפית על מגזר הנשים על ידי הכוחות הפטריארכליים ששולטים בשוק, אבל גם עלינו, הנשים, יש חובה להתבוננות פנימה ולבדוק עד כמה אנחנו מאמינות בעצמנו וביכולותינו. כמו כן, על נשים שכבר הגיעו לעמדות מפתח לבדוק אם הן מתייחסות לנשים אחרות כשוות לגברים בעת שהן מקבלות החלטות על מינויים תחתיהן.
אין סיבה אמיתית שאישה לא תוביל או תנהיג ארגון או ציבור. וככל שזה תלוי בנו, הנשים, רק האמונה הפנימית והוויתור על ההתקרבנות יובילו אותנו לתוצאה הרצויה. אני קוראת לנשים לקבל אחריות ולא לחכות שייתנו להן צ'אנס. ההמתנה הזו היא פספוס הזדמנויות.
הכותבת היא מנכ"לית רשת החינוך עמל