בשנת 1948, במהלך מלחמת השחרור, פירסם הווארד פאסט את ספרו "אחיי גיבורי התהילה". הספר תיאר את סיפור ההכנה למרד החשמונאים ואת מהלך המרד והקרבות והוקדש על ידי מחברו ליהודים וללא־יהודים, שחירפו נפשם במאבק על חירות האדם ועל כבודו. שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1950, נחוג בהר הרצל חג העצמאות הממלכתי הראשון בטקס יום העצמאות תש"י. הבחירה בהר הרצל נעשתה כדי לסמנו כאתר חילוני מרכזי בתרבות ישראלית, והדלקת המשואות היתה אף היא אקט סמלי המביע את השאיפה להאיר את מדינת ישראל.
בהמשך נקבע כי הטקס המרכזי, המסיים את יום הזיכרון הלאומי לחללי צה"ל ופותח את חגיגות העצמאות, יכלול הדלקת 12 משואות המייצגות את 12 שבטי ישראל על העדות והגלויות השונות. בכל שנה נבחר נושא ייחודי משותף למדליקי המשואה, המאפשר להם לייצג את הקהילות הישראליות הרבות והשונות מתוך ניסיון לצייר תעודת זהות ישראלית שבה הדומה גדול מהשונה.
השנה קבעה יו"ר הוועדה לטקסים ולסמלים, השרה לימור לבנת, כי רק נשים תדלקנה את המשואות. קביעת הנושא המרכזי של שנת העצמאות כ"זמן נשים" מציב בקדמת הבמה את תרומתן של נשים לתרבות ולמדע, לסביבה, לחברה, לחינוך, לביטחון, לכלכלה ועוד. אף שהמאבק על הזכות הבסיסית לחיים בשוויון, בכבוד ועם ביטחון אישי של נשים וגברים כאחד נמשך, הרי ההוקרה הפומבית בתרומתן של אחיותינו גיבורות התהילה מאירה את הדרך לבאות ומחממת את הלב. שכן רק נשים חכמות, עצמאיות, חזקות ומוכשרות, שמרדו רובן ככולן במוסכמות החברתיות ושמאמינות שהשמיים הם לא הגבול, ושדחפו כלפי מעלה את תקרת הזכוכית הוורודה, יכולות, ככל הנראה, לעורר הזדהות, גאווה ותחושת השתייכות.
רק נשים שכוחן הסמלי המשותף עולה על הכוח האישי של כל אחת מהן, מאפשרות לכל אחד מאיתנו למצוא בהן קצת מעצמנו. ובחברה שבה תהליכי ההיפרדות והניסיון להגדרה עצמית אוטונומית הם כה חריפים, יצירת הסכמה סביב ייחודן ותרומתן של מדליקות המשואות מייצרת התגייסות תודעתית לרעיונות כגון שוויון, כבוד וביטחון אישי.
יתרה מכך, כשמדברים על "זמן", מדברים למעשה על חיבור בין עבר, הווה ועתיד. מכיוון שכך הדמויות שנבחרו לייצג את "זמן הנשים" מחברות למעשה בין כל הזמנים. במילים פשוטות, חברות מסורתיות נושאות עיניהן אל עברן. חברות מודרניות מתבוננות בתקווה אל עתידן. החברה הישראלית נוטה לעיתים להתמקד בעבר ולעיתים להדגיש את העתיד. וכך, בעוד ביום הזיכרון אנו מתייחדים עם עברנו, ביום העצמאות אנו חוגגים את עתידנו.
ההתכנסות בהר הרצל מחייבת אותנו להפסיק את שיגרת חיינו ולציין את שייכותנו לקהילה ולקהילות רחבות יותר. לחפש פתרון ללחצים הפרטיים שלנו באמצעות התקרבות וחיבור מחדש עם הישראליות הרחבה יותר - ישראליות שבאה לידי ביטוי באמצעות החיבור בין 14 מדליקות המשואות, באמצעות הקישור בין טכנולוגיה ומדע לבין דת ומסורת, בין צבא לבין רווחה, בין תרבות לאמנות ולספורט, בין עולם העסקים לעולם החינוך, בין דיפלומטיה ופוליטיקה לבין תקשורת וצעירים. זהו חיבור שמייצר סינרגיה, שיתופיות עשייה ושותפות גורל. חיבור שעוצמתו בפעולה משותפת. נקווה שאיננו חוזים רק במיצג של מי שהיינו רוצים להיות, אלא בתחילתו של עידן שבו השילוב בין "אני" ל"אנחנו" ימומש בניסיון להוביל שינוי.
טקס הדלקת המשואות בהר הרצל מייצר ומייצג סוג של אחדות חברתית. רובנו אמנם איננו משתתפים בטקס אלא צופים בו בלבד, אך אנו מנסים, באמצעות התחברות אל אירועי הטקס, לאפשר לעצמנו לעבור מעצב גדול, מצער עמוק, לגאווה, לשחרור ולשמחה. אשר על כן, אין ספק כי במציאות של הדרת נשים יש חשיבות עצומה לזמן האדרת הנשים.
הכותבת היא מרצה וחוקרת בכירה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולגיה באוניברסיטת אריאל שבשומרון