חשבון נפש עולמי

זה קרה בדיוק השבוע, לפני 70 שנה. ב־27 בינואר 1945 הגיע הצבא האדום הסובייטי למחנה ההשמדה אושוויץ בפולין ורב־סרן אנטולי שפירא פתח את שערי המחנה. מעבר לגדרות התיל נתגלו מראות זוועה כמותם לא ראה העולם. מעשי זוועה מעשה ידי אדם, שהציבו מראה מול פניהן של האנושות ואומות האולם, וגרמו לאלו להתבייש בשתיקתן הארוכה ובחלקן באסון הנורא. הקהילה הבינלאומית תציין מחר, גם אם באיחור של שנים רבות, את 27 בינואר כיום השואה הבינלאומי.

אנטולי שפירא נולד 32 שנים קודם לכן ליד העיר חרקוב שבמזרח אוקראינה, כיום סמוך לגבול הרוסי. כמו יהודים רבים בני דורו הוא התנדב לשרת בצבא האדום כי האמין שזו חובתו כיהודי וכאדם. שפירא הוא אחד מקרב יותר ממיליון החיילים היהודים שנלחמו בצבאות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. כחצי מיליון מתוכם שירתו בצבא האדום, וכ־200 אלף מאלה נהרגו בלחימה. היה זה הצבא היהודי הגדול ביותר, שנלחם נגד הפשע הגדול ביותר שבוצע על ידי בני האדם. שפירא חי עד גיל 92 וזכה בתוארי כבוד של בריה"מ, וגם של אוקראינה ופולין העצמאיות, על שירותו במלחמה.  

השבוע מציינים בעולם את רצח העם המחושב, המתוכנן והאכזרי ביותר שידעה האנושות - שואת היהודים במלחמת העולם השנייה. כיום אנו יודעים שאין לומר "שואת יהודי אירופה"; הגרמנים רצחו כל יהודי שעליו הצליחו להניח את ידם ולא הבחינו בין גיל, רמת השכלה או מוצא. הם הרגו איש זקן עם תינוקת בת יומה. בתנאי אחד - שיהיו יהודים. כך עשו הגרמנים ועוזריהם הרבים בדנמרק, בפולין, ברוסיה, בקווקז, בבולגריה, בהונגריה, ביוון, בצפון אפריקה, באיטליה וגם בצרפת. כיום מכירות עשרות רבות של מדינות בחובתן להיסטוריה - להנציח ולא להשכיח, לחקור במקום להכחיש. 

אין זה דבר פשוט שקרה מעצמו. היה זה מנהל מחלקת ארגונים בינלאומיים במשרד החוץ, רון אדם, שיזם והוביל את אימוץ ההחלטה על יום השואה הבינלאומי, אשר אושרה פה אחד בעצרת האו"ם ב־2005. החלטת העצרת קובעת כי "השואה, שבה הוכחד שליש מהעם היהודי, תהווה לעולמים אזהרה לכל עמי העולם מפני הסכנה של שנאת חינם, גזענות ודעות קדומות". מאז אנו עדים לשינוי עקבי, שלדיפלומטיה הישראלית יש חלק מרכזי בו; כיום יותר מדינות מציינות את יום השואה הבינלאומי, כוללות את השואה כנושא חובה במערכת החינוך, וגם מכירות בחלק שלהן בביצוע השואה ובפשעים האיומים שבוצעו נגד היהודים ונגד האנושות. הדיפלומטים הישראלים מסביב לעולם פועלים לאורך כל השנה כדי להציב את נושא זיכרון השואה והמאבק באנטישמיות כסוגיה מרכזית במדינות שבהן הם פועלים. 

*   *   *

הפיגועים נגד יהודים במערב אירופה וההתקפות הציניות על ישראל בכמה מוסדות בינלאומיים מראים שהאנטישמיות שינתה אולי צורה, אבל נשארה מרושעת ומסוכנת. גם כיום יש מי שמטיפים בגלוי להשמדת העם היהודי, ואיש אינו עוצר בעדם. בימים כאלה חשוב שלקח העבר יילמד, ושמנהיגי העולם לא יאפשרו לאנטישמיות החדשה־ישנה להרים את ראשה המכוער. 

יום השואה הבינלאומי מציב מראה מול פניהם של מנהיגי העולם ומחייב אותם לחשבון נפש ולשאלות קשות באשר למתרחש במדינותיהם. תפקידם לדאוג שיהודים בשטחם יוכלו לחיות בבטחה, ללא פחד מפני טרור וגילויי אנטישמיות, ובלי חשש שההיסטוריה תחזור על עצמה. 

חשוב ששחרור אושוויץ ב־27 בינואר 1945 יישאר בתודעה האנושית כאקט של מלחמה נגד הרשע המוחלט, כזה שצריך להיאבק בו, לצערנו הרב, גם אחרי 70 שנה. וחשוב להמשיך לעשות זאת עם אומות העולם, לפחות אלה שבוחרות בזיכרון על פני צביעות ושיכחה.

הכותב הוא מנהל מחלקת אירו־אסיה במשרד החוץ

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו