זוכרים - וממשיכים להיות אנטישמים

יום השואה הבינלאומי מקבל השנה משנה תוקף על רקע ריבוי ההתקפות האנטישמיות כלפי יהודים באירופה, ובשיאן ההתקפה על הסופרמרקט הכשר בפאריס לפני שלושה שבועות. אפשר לפטור את ההתקפות נגד יהודים באירופה כתופעה ג'יהאדיסטית של טרוריסטים מהאיסלאם הקיצוני, שאינה משקפת כלל את הלך הרוחות באירופה, אך נראה שאין הדבר כך. כיצד קרה שאך 70 שנה לאחר שחרור מחנה אושוויץ הפכה אירופה לקרקע פורייה להתקפות נגד יהודים?

קביעתו של יום זה על ידי עצרת האו"ם בשנת 2005 נתפסה כהישג דיפלומטי כביר של ישראל. מדינות העולם התאחדו סביב אזכור השואה וזיכרון קורבנותיה והתחייבו לפעול "למאבק בשנאה, בדעות קדומות, באפליה ובגזענות" כדי למנוע הישנות רצח עם בעתיד. אך דבר אחד משמעותי חסר בהחלטת האו"ם: אין בה שום אזכור של האנטישמיות ושל שנאת היהודים שאיפשרו שואה זו. אף שהשמדתו של כשליש מבני העם היהודי מוזכרת כאחת מתוצאותיה, השואה שאותה מציינים היום אינה שואת היהודים והשמדת שישה מיליון מהם על ידי הנאצים ועוזריהם.

כך אנו עדים לפרדוקס נורא: מצד אחד מדינות אירופה מקצות תקציבים ומאמצים לשימור זיכרון השואה, ומצד אחר הן מאפשרות התקפות אנטישמיות ושיח אנטישמי יומיומי בארצותיהן, או לפחות עומדות בחוסר אונים כנגדם. נראה אף שהן מנסות להפחית מהפרופיל האנטי־יהודי של התקפות אנטישמיות, כולל של זו האחרונה בצרפת.

להוגי הציונות הראשונים היה ברור שהאנטישמיות כרוכה במצבו הלא נורמלי של עם ישראל, שחי כאורח באירופה ללא מדינה משלו. הם האמינו כי האנטישמיות היא "מחלה חולפת" בקרב הגויים, שתעבור ברגע שתוקם ליהודים מדינה והם יוכלו לקיים חיים מדיניים עצמאיים. "באין מקום ששם היהודי הוא בביתו, ששם הוא נחשב כבן לארצו - הרי הוא זר לעולם בכל מקום", כתב יהודה לייב פינסקר ב־1882. ואכן, לאחר הקמת המדינה היה נראה כאילו קיימת מגמה של רגיעה באנטישמיות האירופית. גם ההלם של אירועי השואה הביא לבושה ולאובדן הלגיטימיות של האנטישמיות בכל מדינות אירופה.

אך הרגיעה היתה קצרת מועד. כיום האנטישמיות היא שוב חלק מהוויית החיים האירופית. הנשאים שלה מגוונים: השמאל (במערב אירופה), הימין (במזרח אירופה), ויש לה תמיכה רחבה בשכבות נרחבות בציבור. הציבור המוסלמי באירופה משמש אף הוא מוקד של אנטישמיות אלימה נגד היהודים. הקריאות "מוות ליהודים" שנישאו בקיץ האחרון בהפגנות האלימות בצרפת התגשמו לרצח יהודים אך כמה חודשים לאחר מכן.

שרידותה של האנטישמיות באירופה והתחזקותה בעת האחרונה מטרידות ומדאיגות מאוד - אולם בעיקר היא צריכה להטריד את האירופאים. האנטישמיות היא מחלה והיא אינה עוצרת ביהודים. היחס ליהודים, לדתם ולמדינתם הוא אבן בוחן לבריאותה הנפשית של אירופה. היום מציינות רבות ממדינות אירופה את רצח היהודים בטקסים מרשימים ובנאומים חוצבי להבות, אך המחלה האנטישמית עדיין קודחת באירופה - ואם לא תטופל היא תמשיך להרים את ראשה המכוער גם בימים הבאים.

הכותב הוא ראש החטיבה ללימודי שואה במכללה האקדמית גליל מערביטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו