נדמיין תרחיש: צפירה של יום השואה מהדהדת בין כותלי בית המדרש החרדי בבני ברק. תלמידי הישיבה נעמדים, מתוך כבוד לנספים בשואה. הרב נותר ספון בכסאו, מול הקהל ומביט במבט זועף על תלמידיו. - "כבוד הרב", ישאל אברך תמים מן השורה הראשונה, "מדוע אינך עומד?".
הרב מניף אצבע ארוכה-ארוכה אל על, נדמה כי פניו עטו מסיכת נעורים, יפתח פיו ויען לנער: - "שבו! הציונים הפקירו את טובי-ישראל לבעילת נידות, את הנפשות שהצלחנו למלט גזרו לשמד, את טובי בנינו ערטלו מלבוש קודשם, הם משרתיו של אשמדאי(השטן) ולבם מזיגת כל הרע כולו – לא נעמוד בצפירתם!" האברך התמים הנהן בהסכמה. מכעיס? האם נע גופכם באי-נחת? הגיוני.
זגורי אימפריה היא טקסט חתרני?
אם היה מדובר בסצנת הפתיחה לעונה השנייה של סדרת המופת 'זגורי אימפריה', היו מסבירים לכם כי מדובר, למעשה, ב'טקסט חתרני' שיוצא "נגד דיקטטורת הנצחת השואה. דיקטטורת הזכרון." כן-כן, כך אחד, מר יהודה נוריאל, כתב בטורו בעיתון 'ידיעות אחרונות'.
נוריאל אינו שה תמים, הוא הרב הישיש,. קורות חייו מעוטרים במכתב תשובה 'אוונגרדי' למכתב סרבנים על בסיס ציטוטים של אחד, גרמני ידוע. את מכתבו "החתרני" חתם נוריאל בשם א' שיקלגרובר, שם נעוריו של אותו 'גרמני ידוע שם'. לבי יוצא, כמה אומץ! כמה תעוזה! ...כמה צפוי.
עמים בעלי שאיפה לחירות בוראים סמלים, מיתוסים ובאופן כללי סממנים של 'דת אזרחית'. מדובר במארג ערכים וסמלים שמטרתם חיבור אזרחים אחד לשני ויצירת זהות; ללא חיבור, ללא זהות אנו קורסים לתוך עצמנו: הפרד ולא-תמשול. לצערי ישנה קבוצה מצומצמת, קובעת הטעם-הטוב שהפכה את הפנתאון הלאומי שלנו, למאין קצביה בה שוחטים פרות קדושות כפרנסה.
זגורי הוא לא גיבור
'זגורי אימפריה' מבטאת, לדעת המשבחים, מרד ב'מונופול של הממסד'. על כן היא ראויה לשבחים ופרסים, בשל אותה סצנה "אמיצה" בה אב המשפחה מסרב לעמוד-דום , סצנה בה אב המשפחה לא חולק דקת-כבוד פעוטה לזכר שישה מיליון מבני עמו, "המעברה", זה הטיעון לשפלות המוסרית, "הם לא אחיי" זה המסר המובלע של כותבי 'זגורי אימפריה'.
גבורה בדבר יאמרו המשבחים, ומה לא יאמרו המשבחים? ידוע הדבר בקרב חברי האליטה הנ"ל - שכל מרד המסייע לפירוק הלאום היהודי הוא 'קודש' ו'אומץ', 'תעוזה' ו'חדשנות' – "אוונגרדי!". פרק הפתיחה של זגורי נדמה כמרדני, אולם שבחיו, מטבעם של שבחים מפי-אליטה, לא מגיעים בעקבות חתרנות אלא בעקבות קונפורמיזם. המורדים, המשבחים שאהבת עצמם בולטת, מורדים באותו הנתיב: "אני שונה" יאמרו, ויצעדו בנתיב שאדמתו כבר היתה למרמס עשרות צועדים.
אוי לעם שאלה הם סמליו
פרק הפתיחה של זגורי אינו מרד כי אם הליכה בתלם, הוא כניעה של מר זגורי להגמון האמיתי, שמושל בכל צמתי התרבות: מערכות מוספי התרבות, ממחיזיי-המחזות, כותבי התסריטים וכולי.
מר זגורי אינו אמיץ, הוא כבשה בעדר. את השבחים ידע שיקטוף עוד לפני שכתב את האות הראשונה בסצנה המבזה. לנגד עינינו מתנדב מר זגורי לשחיטת הפרה הקדושה, הכבוד הממלכתי לנספים בשואה. בתהליך פשוט של "התקוממות מול הדיכוי" יהפוך כיבוד הנספים בשואה לכיבוד בסעודה שעיקרה פרה-קדושה. מרד צפוי, מרד משמים, מרד שכולו הליכה לפי חליל 'המשבחים'. אוי לעם שזו האליטה שיוצרת תרבותו, לעם שאלו הם יוצרי סמליו. אוי לו, לעם הזה – אוי לנו.
