לו הייתי שר החינוך, הייתי מזדרז להכריז על מתן פרס ישראל נוסף לנחום ברנע, הפעם בספרות. בסוף השבוע החולף הוכיח ברנע כי הצליח לפתח סוגה ספרותית חדשה: אוקסימורון מוכמן. ה"סקופ" המרעיש שלו, בדבר "מסמך הוויתורים" הגדול של נתניהו, הוא מלאכת מחשבת של אירוניה, הולכת שולל וסתירות מניה וביה.
ברגע הראשון היה אפשר להתבלבל. האם לא היה זה ברנע שהיה במשך חודשים (ושנים) בין נושאי הדגל של הוקעת נתניהו על אחריותו, אליבא דברנע, לקיפאון בתהליך המדיני? האם ביטאון מחנה "רק לא ביבי" (שם זמני) לא טחן בכל שבוע עד כמה הכיבוש משחית? האם מי שהיו פעם בכירי העיתונאים שם והפכו לתועמלנים בשירות פוליטיקאים ומפלגות מסוימות, עד דלא ידע בין ציפי לסימה, לא דילגו על יום בלי לקבול על חוסר היוזמה המדינית המבודדת את ישראל באומות?
פתאום גילו החבר'ה איזשהו מסמך, שלכל היותר היה סיכום של סיעור מוחות שהובילו האמריקנים, ועטו עליו כעופות טורפים בלי שחשו כלל כיצד עצם גילויו הופך את עבודתם העיתונאית והפרשנית הקודמת על פניה. אז אמור לנו מר ברנע, האם נתניהו הוא "מתקדם" או "מקפיא"? האם הוא "יוזם" או "מתבצר בעמדותיו"? או שמא אין כאן בעצם שום דבר חדש פרט למיחזור דברים ידועים שכבר נאמרו (והוכחשו) בעבר לא פעם ולא פעמיים? די לקרוא את נאום בר־אילן של נתניהו, שרבים בליכוד מתנגדים לו והוא לא הפך מעולם למדיניותה המוצהרת של ממשלת ישראל, כדי להבין מה נתניהו חושב ומה הם התנאים שלדעתו ניתן להגיע בהם להסדר. דניס רוס, שאינו חשוד באהבה יתרה לא לנתניהו ולא לממשלתו, מצא לנכון להבהיר מפורשות שאף לא אחת מהטיוטות של אותם מגעים הבשילה להסדר.
אלא שבהיעדר נשק אמיתי בידיו של ברנע, הוא מגייס גם את המטאטא כדי לירות כדורי סרק. הכל, גם בדותות וסיפורים בלעדיים פסאודו־מקוריים, כשרים במלחמה שנועדה רק לדבר אחד: להנשיר מנדטים מהליכוד, לא משנה אם ינשרו שמאלה או ימינה, אל המחנה הציוני או אל הבית היהודי. לזה הם עוד יקראו "עיתונות".
אין לבוא בטענות לפוליטיקאים, ובהם מנוסים יותר או מנוסים פחות, שנפלו בפח שטמן להם "ידיעות אחרונות" ויצאו בקול תרועה רמה בתגובה על המסמך. גם להם מותר במטרה לקושש מנדטים. שלא יבואו בטענות לאחר מכן שהדבר חוזר אליהם כבומרנג. אחד מהם כבר חש על בשרו מה זה אומר להפוך מ"יקיר העיתון" למוקצה הזוכה להתקפות ארסיות ולכתף קרה.
אחת הדוגמאות האהובות על ברנע, שהוא משתמש בה מפעם לפעם, היא זו מספרו של ג'ורג' אורוול "חוות החיות", שבו מתוארות הכבשים הפועות בקול אחד ומחרישות בפעייתן כל קול אחר. גם הפעם פעתה התקשורת בקול אחד כשהחרתה־החזיקה אחרי ברנע ולא נתנה לשום קול אחר לבקוע ולהשמיע משהו אחר.
התחלנו בספרות ונסיים בספרות: בשעתו כעס פרופ' יוסף קלויזנר על משה שמיר, מחבר הספר "מלך בשר ודם", על הדרך שבה תיאר שמיר את המלך ינאי וכתב: "להצדקתו של המספר אומרים לי כי הוא אינו היסטוריון; אבל עד כדי כך לא־היסטוריון..."
נראה כי את השאלה הזו ניתן להפנות גם לידידנו נחום ברנע.
