מערכת הבחירות 2015 תיזכר כמערכה שבה זנחה התקשורת את תפקידה המסורתי ובמקום דיווח ותיווך בין הפוליטיקה לאזרח הפכה להיות חלק מהסיפור עצמו. מבלי להצטעצע במילים מיותרות - מדובר בעיקר במערכת היחסים שבין ראש הממשלה בנימין נתניהו לכלי תקשורת שונים.
אם בעבר היו עיתונים שנאבקו זה בזה אידיאולוגית, הרי שהפעם המלחמה היתה אישית, בוטה, גסה והדבר נעשה ישר מהמקפצה - ללא ניסיון מינימלי להסתיר את הפגיעה הקשה בדמוקרטיה ובכללי האתיקה המחייבים עיתונים ועיתונאים.
כללים אלה נרמסו תחת מגפי עיתונאים שאולי פעם היו אנשי מקצוע שהיה תענוג לקרוא את מאמריהם ופרשנותם ועתה, בשל אינטרסים שלא ממין העניין, הגיעו לאשפתות תוך שהם מביישים את מקצועם. לו הייתי קריקטוריסט הייתי מצייר אותם כאנשי המערות היוצאים לציד להביא טרף לביתם - את ראשו של נתניהו ולקינוח, גם את ראש רעייתו.
סיסמתם כביכול "אנחנו נציל את המדינה מביבי, בין אם היא רוצה ובין אם אינה רוצה" תורגמה לאלפי מאמרים, ידיעות כזב, מניפולציות וסיפורים הלקוחים מן הדמיון. מעטים מאוד ביצעו חקירה ודרישה, כפי שכלי תקשורת רציניים נדרשים לעשות כדי לברר את האטריות הקרות שפוליטיקאים ופטרוניהם האכילו אותנו בהן.
נכון, החלפת שלטון כושל היא אקט לגיטימי בכל משטר דמוקרטי. לכל כלי תקשורת יכולה להיות אג'נדה. אך לשם כך צריכה להתקיים עיתונות מקצועית, אחראית ומדויקת שתדע לשאול את השאלות הנכונות ולעמת את דברי הרהב של הפוליטיקאים עם העובדות כדי להראות לנו מה רב המרחק ביניהם ולהביאנו למסקנות הגיוניות. תחת זאת קיבלנו הפעם לינץ' פרוע לשמצה. מני נפתלי, אדם מפוקפק הנושא על גבו קופת שרצים לא קטנה, הופך לגיבור־על בכלי תקשורת מסוימים שהתעלמו מעובדות הקשורות בו כל עוד הוא מקדם את האג'נדה להפלת נתניהו.
כל משגה קטן, ע"ע סרטון הליכוד, הופך לסערה תקשורתית המשתרעת על פני ימים ארוכים ומעסיקה שעות שידור ודפי עיתון אין קץ. כל ביטחוניסט לשעבר, בעל עמדה ודעה, גם כזה שבעבר "נקטל" ע"י השמאל בהיותו איש ליכוד, הפך לאוצר יקר רק משום שהסכים לשחרר כמה משפטים בגנות נתניהו.
מדינת ישראל כולה הפכה בתיאוריהם למקום איום, גזעני, עני, חשוך ו"אפרטהיידיסטי".
"התפרצות דמוקרטית בריאה" מכנה נחום ברנע בסוף השבוע את מסע הציד. מה שברור הוא שהעיתונאות שמפגינים ברנע וחבריו חולה. חולה מאוד.
