לפני חודשיים, כשאזרחי ישראל היו טרודים במערכת בחירות קשה, צעדו מפגינים לאומנים ואנטישמים בגאון בלב ערי הבירה של הארצות הבלטיות. בתוך פחות מחודש, מאמצע פברואר עד אמצע מארס, התקיימו ארבעה מצעדים ניו־נאציים/אנטישמיים של הימין הקיצוני בליטא (פעמיים), בלטביה ובאסטוניה, בהשתתפות אלפים. נכחתי בכל אחד מהם כמשקיף/מפגין נגד והרגשתי כאילו הוחזרתי במכונת זמן לשנות ה־30 של המאה הקודמת, שבהן הפגנות כאלה באותן ערים היו עניין שכיח. וכמי שבקי בתולדות השואה באותן מדינות, שם שיתוף הפעולה עם הנאצים היה נרחב ונלהב, נחרדתי מהמחזות. היה קשה להאמין שמדינות החברות באיחוד האירופי ובנאט"ו יתירו להפגנות כאלה להתקיים במרכזי ערי הבירה, אך זה בדיוק מה שהתרחש בקאונאס (קובנה), בווילניוס (וילנה), בטאלין ובריגה.
אפשר ללמוד מה מניע את המפגינים האלה מבדיקת השלטים והסיסמאות שהונפו במהלך המצעדים. מעבר להבדלים מקומיים קלים, אפשר להצביע על שני מוטיבים מרכזיים שמלבים את אש המחאה של הימין הקיצוני בארצות הבלטיות. הראשון הוא השנאה וחוסר הסובלנות כלפי המיעוטים המקומיים. בליטא הכוונה בעיקר לפולנים, לרוסים וליהודים (אף שהקהילה המקומית מונה בקושי כ־5,000 איש), בעוד בלטביה ובאסטוניה העוינות מכוונת בעיקר כלפי ה"מתנחלים" הרוסים, שהתיישבו שם בתקופה הסובייטית בברכת השלטונות, אך גם היהודים נחשבים בעלי זיקה חזקה יותר לרוסיה מאשר לארץ מגוריהם הנוכחית. אין ספק שסיפוח קרים והמעורבות הרוסית במלחמה במזרח אוקראינה העצימו מאוד את החשדנות ואת העוינות בחוגי הימין במדינות הבלטיות כלפי כל מי שחשוד בחוסר נאמנות לשלטון ובאהדה יתרה לממשל פוטין, אך לכך נוספת מסורת רבת שנים של שנאת זרים ואנטישמיות עמוקה.
מוטיב זה אינו חדש או ייחודי כלל ועיקר, אבל הנושא המרכזי השני והמסוכן מאוד בעיניי הוא התפתחות חדשה, שמתחזקת בצורה מדאיגה במזרח אירופה הפוסט־קומוניסטית ומאיימת לפגוע בצורה קשה ביותר בזיכרון השואה ולבטל הישגים חשובים של עשרות שנים בתחומי החינוך וההנצחה. מדובר בתמיכה הנלהבת של הימין הקיצוני במאמצי הממשלות הבלטיות לשכתב את תולדות מלחמת העולם השנייה והשואה. לא מדובר בניסיון להכחיש את העובדה שהשואה אכן התרחשה, אלא במבצע שיטתי למזער או להסתיר עד כמה שאפשר את חלקם החשוב ביותר של משתפי פעולה מקומיים ברצח יהודים בארצות הבלטיות וגם מחוץ לגבולותיהן ולנסות לשכנע את העולם שפשעי הקומוניסטים רעים באותה מידה כמו פשעי הנאצים. כך מקוות ארצות אלה להסיר מעליהן את התווית של מדינות של רוצחים ולהחליפה בסיווג של מדינות של קורבנות, ועל ידי כך לא רק למחוק את פשעיהן הנפשעים אלא גם לזכות אותן ברחמי העולם, ואפילו בתמורה חומרית.
בשל כל זאת הצועדים בריגה מציגים את ותיקי האס.אס הלטבי, שלחמו בשורות הרייך השלישי נגד הסובייטים, כלוחמי חופש שסללו את הדרך לעצמאות ארצם, אף שלנאצים לא היתה כל כוונה להעניק ללטביה עצמאות, וחלקם רצחו יהודים לפני שהצטרפו ליחידות אלה. ולכן בווילנה היו הרבה צלבי קרס ליטאיים ודגלי אס.אס, ובקובנה היה גם שלט גדול מאוד עם תמונתו של ראש הממשלה הזמנית שהקימו הליטאים מייד לאחר הפלישה הנאצית, שתמך ברייך השלישי וברצח יהודי ליטא.
בעמדי כמפגין בודד בטאלין (גם בערים האחרות הופיעו מספר קטן מאוד של מפגינים נגד המצעדים האלה), שאלתי את עצמי למה האירועים האלה אינם זוכים לתגובה הולמת מהאיחוד האירופי, מארה"ב ומקנדה, שלא לדבר על ממשלת ישראל ועל הקהילות היהודיות המקומיות. האחרונות מפחדות לעורר אנטישמיות ומרגישות פגיעות במיוחד בגלל מספרן הקטן, אבל מה עם השאר? אולי השבוע של יום השואה הוא עיתוי מתאים במיוחד לדרוש תשובה לשאלה זאת.
הכותב הוא צייד הנאצים הראשי של מרכז שמעון ויזנטל ומנכ"ל המרכז בישראלטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו