דווקא ביום העצמאות, חשוב לזכור כי מדינת ישראל ממש לא הייתה הפרק הראשון של הסיפור הציוני. עוד טרם הקמתה, ארגונים ומוסדות רבים כבר החליטו לקחת על עצמם משימה חדשה - תחייתו של העם היהודי. מהראשונים לעשות זאת היו תנועות הנוער. הנוער היהודי הבין שכדי לזקוף את קומתה של האומה, צריכים לשנות את המציאות ולמרוד בה – כמעט באופן מוחלט. חניכי התנועות, באירופה בא"י ובארצות ערב, עסקו בטיולים, עבודת כפיים, למידת העברית, חינוך לערכי העבודה והיהדות ובהכשרת קבוצות לעלייה.
אבל תנועות נוער זה לא רק משחקי חברה ו"קומזיצים" ביער. חניכי התנועות לקחו על עצמם את המשימות הקשות והדרמטיות ביותר שעמדו בפני החברה בארץ: מהגנה (השומר, הפלמ"ח) דרך התיישבות וכלה בקליטת עלייה. דברים אלו לא התבצעו כי מישהו אמר להם מה לעשות. הם נעשו בתוך השממה, בכוח התנופה החלוצית ומצו השעה והרצון.
עם הקמת המדינה, חששו כי יעקר ה"עוקץ" מכוחן החופשי של תנועות הנוער. למזלן, מדינת ישראל השכילה להכיר בחשיבות האדירה של עשרות אלפי בני נוער המזדהים עם תנועה וערכים, ודאגה לשמור על עצמאותן. כך למשל, הקים בן גוריון את מסלול הנח"ל, על מנת לאפשר לחניכים לקחת אחריות מרכזית בביטחון המדינה, תוך כדי דאגה למסלול ההגשמה העתידי של התנועות.
במשך 67 שנותיה, מהוות תנועות הנוער אחד הגורמים המרכזיים בעיצוב דמותה המוסרית של מדינת ישראל. השנה חוגגת תנועת הנוער העובד והלומד, התנועה בה גדלתי, 90 שנים. תנועה שהוקמה ב-1924 ע"י חבורה של נערים עובדים אשר לא היו מוכנים להשלים עם הניצול ובחרו להתאגד, הפכה עם השנים לתנועת ארצית וגדולה המונה מעל 80,000 חניכים מכל רחבי החברה הישראלית ומאגדת בתוכה יהודים, ערבים ודרוזים – מהעיר, המושב, הכפר, הקיבוץ והיישוב הקהילתי. מראשית דרכה שמה לעצמה מטרה שאפתנית - להוות בית לכל בני הנוער בישראל. מתוך כך נוצרה סיסמת התנועה שהיום כתובה בכניסה לכל מוקד פעילות: "ביתנו פתוח לפני כל נערה ונער". מדובר ברעיון שהוא בעיני מהות הישראליות - בתים חינוכיים שבהם מוצאים מקום ומוצאים את עצמם כל בני הנוער בחברה הישראלית. מקום בו יש ביטוי לשונה ולמחבר בינינו.
הציונות של 2015 נמצאת במבחן - איך תמשיך להיות רלוונטית למאות אלפי צעירים ובני נוער? איזה חלום גדול היא מציעה לעתיד החברה הישראלית? על זה בוחרים להתמודד היום בתנועות הנוער. כוח המשיכה של התנועות נשמר מכיוון שמאות אלפי החניכים ממשיכים להגיע מרצונם החופשי וסניפי התנועות מהווים בעבורם בית שני, אמיתי.
טדי איינאו מסניף לוד של הנוער העובד והלומד, מתאר את זה הכי יפה במילותיו: "בסניף יש מקום לכולם לא משנה מי אתה מה אתה מאיפה באת, איזה עדה אם אתה גבוה או נמוך, שמן או רזה. אין מקום לאפליות ולגזענות בסניף. לדעתי זה מאוד חשוב שידעו שיש מקום שפתוח לכול אדם באשר הוא אדם, מקום שמעודד שלום בין כולם, שידעו לאהוב ולכבד אחד את השני. אני למשל מאוד אוהב להגיע לסניף שם אני מרגיש חופשי ומקבל יחס שאני לא מקבל בשום מקום".
הכותב הוא ממרכז הנהגת הנוער העובד והלומד
