מידי פעם כשנדמה לנו שנבחרי ציבור, בהווה ובעבר, כבר גירדו את התחתית של כל דיוטה, מגיעה דמות ששוברת שיאים חדשים של שפל. הפעם זה חבר הכנסת לשעבר יעקב פריצקי וההשתלחות הגסה שלו באיילת שקד. אחרי שתנסו להיזכר מאיפה השם הזה מוכר לכם, ותתאמצו שוב כדי להיזכר במשהו חיובי שהאיש עשה בקריירה הציבורית שלו, תעלה בעיקר המסקנה שאיילת שקד, על גילה הצעיר, תנהל את משרד המשפטים טוב יותר ממה שהוא ינהל מוסך.
אז איילת שקד לא צריכה להיות מוטרדת מהפה המלוכלך של פריצקי. אולי להפך, כמו שגרבוז הוכח כתרומה המשמעותית ביותר לקמפיין נתניהו, כך גם המוני הישראלים הנעלבים מהבוז לשקד סימנו לה היום לייק נוסף.
השאלה העיקרית שאני נשארת איתה - היא מה מביא את הגברים שתוקפים את שקד להתייחס שוב ושוב למראה החיצוני שלה? למען האמת לא רק אצל המתקיפים יש התעסקות כמעט אובססיבית בכך, אבל השימוש בהערות סקסיסטיות כדי לפגוע ולהשפיל יריב פוליטי בכל זאת מפתיע יותר.
בג"ץ דחה את העתירה נגד הרחבת הממשלה
קודם כל בפשטות, ציפיתי לאיזה נימוס ג'נטלמני בסיסי שיגרום לכך שהתוקפנות כלפי יריבה פוליטית תהיה מעודנת יותר מאשר כלפי יריב ממין זכר. וגם אם הציפייה הזו מניחה אי שוויון (ואמנם כן, אני מצפה לרגישות גבוהה יותר כלפי נשים), וגם אם תאמרו שאישה שהלכה אל הזירה הציבורית ויתרה על החסינות הנשית, עדיין, ההתבטאויות כלפי נשים בפוליטיקה ארסיות לאין ערוך מאילו שמוטחות בגברים.
תופעה כזו מחייבת אבחנה כדי שניתן יהיה לטפל בה. מה יש בנשים בכלל, ובנשים יפות שבהן בפרט, שגורם לאובדן של כל "פוליטיקלי קורקט", שלא לומר על ערכי כבוד האדם שחלק מהמשתלחים נוהגים להשתבח בהם?
נשים יפות במוקדי כוח שלטוניים מעוררות פחד קמאי אצל סוג מסוים של גברים. משהו מפלצתי ושטני, לא מהיום. בשורשי התרבות, בעיקר המערבית, לאישה האימהית הרכה והעדינה תמיד הייתה תמונת ראי בדמות המכשפה היפה והקרה כקרח. חשבו על כל המלכות הרעות והיפות מן האגדות. על אזמרלדה של הגיבן.
ואם כבר נשות הרייך- קראו את האפוס הגרמני על שירת הניבלונגים - מיתוס לאומי גרמני מכונן. שני גיבורים מתחרים על מעמדם, אבל מבחנם איננו מי יכניע את האויב באינספור הקרבות שהם מובילים, אלא מי יכניע את היפה, הנוקשה והאכזרית.
רות דוד הציעה לתובע: "תתפטר - וקבל תפקיד"
עד כמה שנשים יפות יהיו מודעות למראיהן, לדלתות שהוא פותח ולקסם שהוא משרה, הן מתקשות להבין את עצמת כוחו. עבור גברים מסוימים, גם בזמנים שלנו, זו עוצמה מאיימת כיוון שלא ניתן לגבור עליה בכלים הרגילים. הם מוכנים לעמוד מול יריב פוליטי, מרגישים ביטחון לגבי כללי המשחק והיכולות העומדות למבחן ומוכנים גם להפסיד בכבוד אם יתברר שכוחו גדול משלהם.
אבל כשאל הזירה נכנסת אישה יפה, המתמודד מולה לא מתייחס לעוצמתה הפוליטית במונחים רגילים של איכות עבודתה הפרלמנטארית אלא לכוח היופי. היופי שעומד מולו מעמיד אותו חסר אונים - מצד אחד הוא פועל עליו בעוצמה רבה ומצד שני אין לו שום אמצעי להתחרות בה.
במגרש הזה הוא יודע להיות רק כנוע או מכניע. כיוון שזה לא רלוונטי בהקשר הליברלי שאנחנו חיים בו, כל שנותר לו הוא לדמיין אותה מושפלת על לוח שנה במוסך. איזה ניצחון עלוב. אז מי באמת יצא מושפל מהסיפור הזה?
הכותבת היא עורכת דין ואשת חינוך
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
