הבריחה הגדולה מאירופה היא המחדל הגדול ביותר בכדורסל הישראלי בימים אלה, גול עצמי לחיבורים. זו עשיית נזק למעמדה (המקצועי, אנחנו לא עוסקים בפוליטיקה) של ישראל, עשיית נזק למוצר שנקרא ליגת הכדורסל הישראלית - שרמת הקבוצות בה היתה גבוהה יותר אם היו 6-5 קבוצות "אירופיות", ועשיית נזק לשחקן הישראלי - שמפסיד את ההתנסות והשיפור.
קחו שחקן נבחרת כמו ניצן חנוכי בן ה־29, שעד היום לא שיחק אף פעם בגביע אירופי. זה נשמע לכם תקין? בכדורגל נלחמים על זה כאילו מצאו זהב, פה הולכים ברחוב, רואים יהלום על הרצפה ולא טורחים להרים אותו.
נדמה שהמינהלת מפנימה משנה לשנה יותר ויותר את הנזק הגדול ומפעילה לחץ על הקבוצות לשחק באירופה. נדמה שאין ברירה אלא לעבור למעשים. לא עונשים, אבל סנקציות נגד מי שלא ילך לאירופה, אם מקומו שם - אולי שלילת המענק על שיתוף ארבעה זרים בלבד. הבעיה היא שהמינהלת מתייחסת לעניין יותר ברמה הייצוגית־פוליטית ובחוסר הנעימות בפני המארגנים של הגביעים השונים, ופחות רואה בזה כר נרחב לשיפור לשחקן הישראלי.
ומה לגבי ארגון השחקנים? במאבקי שכר וחוק רוסי הוא חזק מאוד, אבל בנושא כל כך אקוטי שקשור לשיפורו, פיתוחו וחיזוקו של השחקן וחשיפתו ללוח משחקים מקצועני אמיתי (לא משחק בשבוע והשאר מנוחה) לא נשמע קולו. הארגון קובע שהישראלים לא משחקים מספיק, והנה הזדמנות לדקות משחק איכותיות לישראלים שפשוט נשארת על הרצפה.
נכון שהסיפור לא זול, נכון שצריך לתגמל את הקבוצות, אבל האחריות, בניגוד למה שחושבים, היא על הקבוצות. הן אלה שצריכות לארגן את התקציב ולגייס ספונסרים כדי לשחק בגביעי אירופה. הבעיה היא לא יוקר הסיפור האירופי, אלא שהקבוצות לא רואות מספיק את החשיבות של העניין והוא לא עומד בראש סדר היום שלהן. אם זה יעלה לראש סדר ההעדפות, יימצאו המקורות הכספיים.
ועוד דבר - מלבד מכבי ת"א והפועל ירושלים הקבוצות שלנו לא משחקות באירופה, אין להן מסורת והישגים, אבל ביורוצ'אלנג' - הגביע השלישי בחשיבותו ששום קבוצה ישראלית מלבד מכבי ואולי ירושלים לא היתה זוכה בו - לא נאה להן להשתתף. כאן גם המינהלת תורמת את חלקה משיקולים פוליטיים שלא נלאה אתכם בהם (היורוקאפ שייך ליול"ב, היורוצ'אלנג' לפיב"א). הכי יפה זה שכל השנים באו בטענות למכבי על כך שמקומה ביורוליג משוריין, כאילו יש כאן רשימה של עומדים בתור.
