גל בק ז"ל אינו לבדו. כמות עצומה של תיקים נסגרת מדי שנה במערכת המשפט בלא הגשת כתב אישום. רבים מהתיקים נסגרים בעילה הלא ברורה והשנויה במחלוקת של 'חוסר עניין לציבור'. אחרים נסגרים מחוסר ראיות, כאשר ספק אם אכן הושקעו בתיק המאמצים המיטביים כדי להשיג ראיות בזמן אמת או אם התובע שסגר את התיק חשב לבקש מהמשטרה השלמת חקירה, על מנת לאפשר, גילוי של ראיות. ספק גדול אף יותר אם ראיות כאלה עדיין יכולות להתגלות כשהתיק שוכב ומחכה להחלטה משך חדשים ארוכים או אף שנים.
מאחורי הדפים והמילים נמצאים לעיתים קרובות, קורבנות חסרי ישע ומיואשים, הרואים את הצדק הולך ומתרחק מהם וממערכת המשפט.
החירות המוחלטת של התביעה בסגירת תיקים היא האחראית לאחוז ההרשעות הגבוה בישראל. שיעור ההרשעות נובע מחוסר נכונותה של התביעה להילחם על תיקים בהם ההרשעה אינה מובטחת, לכך מצטרפת הסכמתה להגיע להסדרים גם בתיקים חזקים מאד. במילים אחרות – מרביתם המוחלטת של הנפגעים היום יגלו שהפוגע בהם כלל לא עמד לדין או שנסגר מולו הסדר טיעון מקל. האם אין זו חובתה של התביעה לנהל משפט ולנסות להוציא הצדק לאור, כאשר הראיות אינן חלשות מאד, גם במחיר של זיכוי מדי פעם? האם אין זו חובתו של תובע להורות למשטרה על השלמת חקירה, מקום בו ברור כי החקירה הייתה לקויה, ולא רק בתיקים מתוקשרים בהם יש 'פרקליט מלווה' לתיק?
שתי דרכים פתוחות לכאורה בפני הקורבן המרגיש שנעשה לו עוול. נפגעי עבירה יכולים להגיש ערר על סגירת תיק ולקוות לטוב. הערר יבחן בידי גורם אחר ברשות התביעה עצמה, ללא ביקורת חיצונית, בהליך שאינו שקוף ואינו ציבורי. בהמשך יוכל הנפגע לפנות לבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ ולנסות לשכנע את שופטי העליון בצדקת טענותיו. לצערי, ניסיון של שנים מעיד על כך ששתי הדרכים אינן נותנות מענה של ממש. פסיקת העליון קבעה לא פעם שההתערבות בשיקול דעת התביעה תעשה רק במקרים נדירים וחריגים.
מעל הכל, המדינה אינה נותנת מענה אמיתי לקורבנות החלשים ביותר. כדי לפנות להליכים אלה, צריך הנפגע לדעת על זכויותיו והוא יאלץ לשכור את שירותיו של עורך דין. הוא לא יקבל לשם כך סיוע מהמדינה, אלא אם מדובר ברצח. החשוד או הנאשם, לשם השוואה, יקבל על פי רוב סיוע ממומן על ידי המדינה. כמובן שמכשולים אלה ינפו דווקא את אותם נפגעים חלשים ביותר, חסרי יכולת, אותם קורבנות שממילא קל ביותר למערכת להתעלם מהם ולדרוס זכויותיהם.
מה הפתרון? אני רואה אותו בשניים. מערכת המשפט חייבת לייצר ביקורת משמעותית על עבודת התביעה, לרבות ביקורת שיפוטית. בנוסף, על המדינה לספק מנגנונים שיאפשרו גם לקורבנות החלשים ביותר לדעת מה זכויותיהם בהליך ולהעניק להם סיוע בכך. כיום, 'מוקד נגה' הוא הגוף היחיד המעניק סיוע מסוג זה לכלל אוכלוסיית נפגעי העבירה. מדי שנה אנו רואים מאות נפגעים שתיק הפגיעה בהם נסגר והם רק טיפה בים. את ההורים לילדים שהם נפגעי עבירות מין אולם אף אחד לא עמד לדין בגין הפגיעה בהם כבר הפסקנו לספור. חוסר השקיפות גורם לכך שגם הביקורת הציבורית מתעוררת לעיתים רחוקות מאד. עשרות אלפי נפגעים אלה הם השקופים האמיתיים. הגיע הזמן לראות אותם.
הכותבת היא מייסדת מרכז נגה, הקריה האקדמית אונו
