תפקיד מוזר בימינו הוא תפקיד המחנך. אין תפקיד כזה כמעט בשום מקום אחר בעולם, בטח שלא לגילי חטיבת הביניים והתיכון. אתמול, בזמן שהתראיינתי לרדיו על רציחתה של תלמידתי, שירה בנקי ז"ל, אחי הגדול, מחנך גם הוא, התבשר שאחד מן התלמידים היקרים לו ביותר, שאותו חינך במשך שלוש שנים ואיתו שמר על קשר, נפל אל מותו בגאורגיה.
כשאתה מספר למורים אמריקנים על לוח השנה של מחנך וכיתתו בתיכון ישראלי הם מסתכלים עליך כאילו נפלת על הראש. "אתה מבין" - הסברתי לקולגה בשנה שעברה בארה"ב - "לוקחים את כל התלמידים ויוצאים לטיול, ונוסעים הרבה זמן באוטובוס ויש רעש לא־נורמלי, אבל זה חשוב להם כקבוצה. ואז מגיעים לאמצע המדבר, ועושים מסלול, וכמה שהוא יותר קשה, יותר מפחיד ויותר ארוך - הטיול ייחשב ליותר משמעותי". "אהה", הוא אומר לי ומביט בי בדאגה כנה. "ובמסלול", אני ממשיך, "תמיד יהיה זה שייפצע, ואז כולם עוזרים לו עם התיק, או זאת שקשה לה בטיפוס ויש לה פחד גבהים, אבל לא מוותרים לה. וגם אם היא בוכה, בסוף היא תהיה מאושרת, תאמין לי". בשלב הזה הוא כבר איבד אותי לגמרי. כשאני מסביר שבישראל יש ימים עצובים, ויש הכנה לצבא, ויש הבלאגן של פורים, ומצופה שהמחנך יהיה שם במרכז של כל אלו, הקולגה האמריקני שלי כבר מתייאש. "וגם", אני מסביר, "המחנך מתקשר אליך אם אתה חולה, ויודע מה קורה אצלך בבית, והוא בעצם כמו אנטנה לכל דבר שקורה עם התלמידים שלו, כדי שהיועצת, המנהל או ההורים יוכלו לטפל בזה". "זה לא נשמע בריא", הוא אומר לי. לא זה לא בריא, אבל זה חינוך.
וזה גם לא רק המחנך, גם המורים המקצועיים שאני רואה סביבי לא מהססים להושיט את ידם לתלמידים שלהם, להקשיב להם, לעזור להם, להתבחבש במה שעובר עליהם. רובם שם בשבילם, לעיתים עד שאינם יכולים יותר לשאת את הכאב והצער שכרוכים בכך.
זו זכות גדולה לחנך בני אדם. זאת זכות גדולה לשבת ליד תלמיד ששואל איך דבר כזה קורה ולדעת שתוכל להמשיך ולחפש איתו תשובה במשך שנתיים ואולי אף יותר, בלי למהר ובלי לדקלם סיסמאות. זאת זכות אדירה להיות מסוגל ללוות תלמידים, גם בהצלחות הגדולות שלהם וגם במשברים נוראים כמו אלו שאנו חווים בימים אלו, משום שהמחנך יכול גם להתוות את הדרך החוצה מן הייאוש ולצעוד איתם בה לאט לאט ובזהירות, דרך השיגרה הקבועה של מבחנים ועבודות והרווית הצימאון האינטלקטואלי שלהם. ואכן, יודע כל מורה שהתלמידים הם נקודת האור האמיתית במערכת האפרורית משהו של בתי הספר שלנו, שנדמה שמתישה את מוריה פעם אחר פעם עד שהם נושרים בהמוניהם.
אני מרגיש שאני לא יכול יותר לכתוב ולומר דברים יפים על שירה בנקי, תלמידה אהובה שנלקחה פתאום, כי נמאס לי להספיד. פשוט נמאס. אבל אני יכול לומר שהיא היתה נקודת אור כל כך זוהרת, שתשאיר אותי עוד זמן רב לשירותם של תלמידיי.
הכותב היה מחנכה של שירה בנקי ז"לטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו