פעם נוספת אנו עדים להכפשה מכוערת מצד אנשי אליטות השמאל הישנות נגד הימין הישראלי. הקורבנות התורנים הם שרת התרבות מירי רגב וחברי מרכז הליכוד, והאכסניה התורנית היא בחינה אקדמית לכאורה בדיני נזיקין. למעשה, מדובר בדה־לגיטימציה במסווה של חופש אקדמי, ותו לא.
החופש האקדמי הוא מיסודות האקדמיה, כפי שחופש הביטוי הוא מיסודות התרבות והאמנות. החוק בישראל מגן על המוסדות האקדמיים ומעגן את חופש הפעולה שלהם לעסוק בכל נושא אקדמי. כל איש אקדמיה רשאי לחקור כל נושא ולפרסם את מסקנותיו בלא שמחקרו יופסק או יופרע, וטוב שכך. אך האם אותו חופש מתיר לאנשי האקדמיה להכפיש נבחרי ציבור ולעודד דה־לגיטימציה נגד מי שבחר אותם?
ניסוח שאלות מהסוג שנשאלו הסטודנטים למשפטים באוניברסיטה העברית מעיד על הלך הרוח הנפסד של המוסד. בתקופת המלחמה הקרה היו מנסחים שאלות מסוג זה באקדמיה בארה"ב על קומוניסטים, אחר כך על מוסלמים – האויב השתקף מבעד למחברות הבחינה, עד להפסקת הפרקטיקה הנפסדת הזו. שיטה דומה ננקטת גם היום במקומות אחרים, דוגמת איראן ומדינות ערב נוספות. בשם החופש האקדמי כינס הנשיא לשעבר מחמוד אחמדינג'אד בשנת 2006 בטהרן "אנשי אקדמיה" מכחישי שואה. בפתיחת הכנס שאל בהתרסה: "מדוע אירופה אוסרת את חקר השואה?" באקדמיה באיראן "הציונים" הם תמיד "צמאי דם", "כובשים", "פולשים". החופש האקדמי באיראן מתיר את דמו של "האויב הציוני". בדומה לכך, קומץ צעקני של אנשי תרבות ואקדמיה ישראלים מנסה להגדיר את מירי רגב וחברי מרכז הליכוד כאויבים של הציבור הישראלי.
למרבה האירוניה, מעשים כאלו עלולים להביא לאורך זמן דווקא לפגיעה באמון הציבור במוסדות האקדמיים, ובסופו של דבר גם לפגיעה בחופש האקדמי. על כן מדאיגה ביותר היא תגובתה הרפה של האוניברסיטה העברית, שאינה משכילה להבין זאת. כבוגר גאה של האוניברסיטה, התביישתי מאוד בגיבוי שניתן לאותו מרצה שניסח את השאלה ה"היתולית", כלשון התגובה. האם האוניברסיטה היתה מגיבה באופן דומה אם בבחינה היתה מופיעה שאלה דומה ש"גיבוריה" הם ממגזרים אחרים בציבור הישראלי, כגון ערביי ישראל? מסופקני. אכן, החופש האקדמי נגמר במקום שבו האג'נדה של האוניברסיטה מתחילה.
מדובר בדוגמה נוספת לכך שהשמאל בישראל אינו מקבל את הכרעת העם. כמיליון אזרחים הצביעו לליכוד בבחירות האחרונות, אך בעיני האליטות הישנות, אותם מצביעים הם "עדר", "מנשקי מזוזות", "משתטחים על קברים", "עובדי אלילים", "צ'חצ'חים" ועוד כינויים מלבבים. כשאין לשמאל הישראלי דרך להתמודד עם התפוגגות חלומות השלום והפניית העורף של הציבור לאג'נדה שהשמאל מציע, הוא עובר לפסים אחרים: השחרת הציבור הימני ומסע דה־לגיטימציה, המנסה לבסס בתת־המודע הציבורי את השאלה "האם אתה רוצה להשתייך לציבור ששונא השכלה ותרבות?" כפי שניסה המבחן לצייר את חברי מרכז הליכוד ואת השרה רגב.
למעשה, אין שום קשר בין דיני נזיקין לבין העלילה המכוערת שעליה נשאלו הסטודנטים. לדיני לשון הרע - דווקא כן.
הכותב הוא יו"ר צעירי הליכודטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו