כמו כל חייל ומפקד ששירת שירות משמעותי בצה"ל, נתקלתי בתופעות פסולות: מש"ק שהשפיל נוסעי רכב שאותו עצר לבדיקה, חייל שלקח פחית שתייה שהציע לו נהג בעת בדיקת מסמכיו, נהג שניסה להכות עציר לאחר שנוטרל ונכפת ועוד. אלא שאינני צריך לשבור שתיקה, פשוט כי מעולם לא שתקתי. כל המקרים הללו טופלו במקום - המש"ק נשפט, נכלא והודח מהגדוד; הפחית הוחזרה לנהג בליווי התנצלות; הנהג, איש מילואים, נשפט ורותק.
במקרה אחד, בתעסוקה מבצעית כקצין מילואים, הוטל עלי להקים מחסום מצפון לצומת הלידו כדי למנוע מפלשתינים להגיע לים המלח כי "הנופשים פוחדים ויעזבו את המקום". את הפקודה ביצעתי תוך עדכון המג"ד שהמחסום אינו חוקי בעיניי. גם הוא לא חש בנוח עם המשימה והבטיח לבדוק עם החטיבה אם ניתן לבטלה. מנוסעי כלי הרכב שעיכבתי ביקשתי שימתינו מעט כי אני בודק מה ניתן לעשות. לילדים חילקתי סוכריות ממנות הקרב שאותן אני נושא תמיד בכיסי (כדי להרגיע ילדים). לשמחתי, כעבור חצי שעה הודיע לי המג"ד שקיבל אישור מהמח"ט לקפל את המחסום וכך עשיתי, וכלי הרכב הורשו להגיע ליעדם.
ועוד מחסום אחד חרות בזיכרוני. היה זה מדרום לצומת דותן. למחסום הגיע רכב ובו זוג פלשתיני כשהאישה נושאת תינוקת בזרועותיה. בעלה סיפר שהם בדרך לבית החולים בשכם שכן התינוקת נפלה ואובחן שבר בגולגולתה. הבטתי בתינוקת והייתי מסופק אם ביה"ח בשכם ערוך למקרה כזה. הזעקתי את האמבולנס הגדודי עם הרופא והם פינו את המשפחה לבית החולים הלל יפה. לפני שנסעו ביקש ממני האב את מספר הטלפון שלי. למחרת התקשר אלי וביקש להודות לי, ובמילותיו: "הצלת לי את הבת".
על מנת להתקיים בשכונה הכה מורכבת שבה אנו חיים, אין לנו פריבילגיה לבחור בין מוסר לבין שמירה על הבית - אנחנו חייבים לדעת לשלב בין השניים. מרבית חבריי, אם לא כולם, לא היו מוכנים או מסוגלים לבצע את משימותיהם באווירה של התאכזרות. אלו שעדים לעוולות חייבים לעשות כל שביכולתם לעצור את המעשים בזמן אמת כשעוד ניתן לחקור, להעניש ולמנוע הישנותם של מקרים פסולים. זה נחמד להוציא חוברות בשפות זרות, להופיע בעיירות ציוריות באירופה ובארה"ב, לארגן סיורים לתיירים בסמטאות הערים בגדה ולספר סיפורי מעשיות שרובם נטולי בסיס, אבל זה חסר תועלת לחלוטין, אלא אם המטרה המוצהרת של "שוברי השתיקה" אינה מטרתם האמיתית של העוסקים במלאכת ההכפשה.
מדים אינם מסירים את האחריות המוסרית האישית להתנהגות פסולה. צה"ל אינו פוקד על חייליו להתאכזר ולאמלל אוכלוסייה אזרחית לשם סיפוק יצר סאדיסטי, וכאשר ניתנת פקודה שגויה, תמיד יש אל מי לפנות ומה לעשות בנדון ובזמן אמת, מניסיון.
כל תרחיש לחימה שייכפה עלינו יאלץ את צה"ל לפעול באזורים מאוכלסים. הטוענים שלא ניתן לעשות זאת מבלי להפוך לפושעי מלחמה אומרים בעצם שקיום המדינה בהכרח מאלץ אותנו להיות פושעי מלחמה. ואם כך, אולי עדיף לקפל את הדגל ולחפש מקום אחר. אני סבור אחרת.
הכותב הוא רס"ן במילואים, מפקד מחלקת סיור בגדוד תותחנים