השואה לא "שלי". אין לי קשר משפחתי לניצולים, בקושי הכרתי כאלו. בכל שנה היה מגיע יום השואה ואיתו חלומות מסויטים מפחידים, סרטי זוועות בכיתה וצפירה מביכה. כנערה חשבתי לעצמי, למה אני צריכה את זה? אין לי סבא וסבתא שיזכירו, אפילו לא שם משפחה שיעורר סימן שאלה בעניין. זה פשוט לא שלי. "הם", דאגו להזכיר לי, מכירים את זה מקרוב מהמשפחה שלהם. "הם" מבינים, את לא. יש לי מספיק כאב משלי. כאב אחר.
השואה וזכרה נוכחים במציאות הישראלית: בפוליטיקה, בתרבות, בהומור, בסופר הקרוב לבית ולתחושתי בעיקר בחגים. במובנים רבים השואה משמשת כרטיס כניסה ל"ישראליות" - דרך הבגרות והידע הנצבר, המסעות לפולין והשימוש בה בכל מקום והקשר. עם זאת (ואולי בשל כך?), יש קהלים רבים בחברה שלא לוקחים חלק בשיח על השואה ועל זכרה. הם פשוט לא חלק ממנו. אולי אין להם קשר משפחתי, אולי אינם חשופים מספיק לעולם הידע, אולי זה לא מעניין אותם, קשה מדי, רחוק מדי. כל אחד מסיבותיו.
לפני חמש שנים נפטר סבא של חברה טובה שלי, הוא היה ניצול השואה היחיד שהכרתי קצת יותר מקרוב. מאוחר יותר באותה שנה תהיתי, איך אני מאפשרת לעצמי לא לעשות כלום ביום השואה? איך היום הזה הפך להיות כל כך מנוכר ורחוק ממני? איך הזיכרון הזה כל כך לא שלי? ועם כל זה הגעתי ל"זיכרון בסלון".
המיזם שלנו נולד לפני שש שנים, מתוך תחושה שהזיקה שלנו ליום הזיכרון לשואה ולגבורה הולכת ונחלשת, אך יותר מכך - מתוך תחושה שהזיכרון כפי שהתעצב אצלנו עד כה כבר לא רלוונטי, וודאי שלא שייך לכולם. עבורי, "זיכרון בסלון" עושה תיקון. מאפשר לי להקשיב לאחר, להעריך עוצמות וחוויות של מי שהיו שם (ולהבין שלא, אני לא אבין לעולם), נותן לי מקום להביא את שלי ולהביע משלי. בשנים האחרונות עסקתי רבות בדרך שבה אנחנו כחברה בוחרים לזכור את השואה ואיפה אני משתלבת בזיכרון הזה. במפגש של דעות, רגשות ואמיתות של אורחים שונים בסלון התחלתי להרגיש שאני מצליחה למצוא את מקומי.
לרבים אין אפשרות לקחת חלק, השיח הגבוה והמרוחק פשוט לא נגיש להם. "זיכרון בסלון" מנסה לתת מענה לבעיה זו ומאפשר לאוכלוסיות שונות לקחת חלק אקטיבי בעיצוב הזיכרון האישי והקולקטיבי. השנה בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, לצד אלפי סלונים בבתים פרטיים בארץ ובעולם, ייערכו ערבי "זיכרון בסלון" במועדונים חברתיים ובהוסטלים של פגועי נפש, פנימיות, בתי כלא, קהילות של מבקשי מקלט, מעונות ומסגרות של נוער במצבי סיכון, אנשים עם צרכים מיוחדים, דרי רחוב, מרכזים לטיפול בהתמכרויות ועוד רבים.
יש לנו עוד דרך ארוכה ופערים גדולים לגשר עליהם, אבל זו התחלה. המיזם שלנו נותן מענה אישי וחברתי ומאפשר לכל אחת ואחד לקחת חלק במידה המתאימה לו. הוא מאפשר להוריד חסמים של מוצא, מגבלה נפשית או גופנית, נסיבות חיים, ולהשתתף בערב שמחזיק את העבר, אך פונה אל העתיד. עתיד משותף לכולנו.
הכותבת היא ממובילות היוזמה החברתית "זיכרון בסלון", סטודנטית לתואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת ת"אטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו