אוקטובר 1973. בממשלת ישראל ישבו אז שורה של אגדות ביטחוניות ושרים בעלי עבר צבאי עשיר: משה דיין, יגאל אלון, חיים בר־לב, ישראל גלילי ואבא אבן. עם זאת, אף לא אחד מאותם גנרלים ראה את המלחמה המתרגשת ובאה על ישראל. יתרה מזו, דווקא בשעת המשבר הקשה, עת שר הביטחון דיין נתקף בתחושות של אובדן וייאוש, גילתה ראשת הממשלה גולדה מאיר "תוקף של לוחם לבלי חת".
ומכאן, שאם אנו באים לשפוט את מינויו של אביגדור ליברמן לשר הביטחון ואת העובדה שאין "גנרל" בממשלה או בקבינט במונחים של "סכנה לביטחון ישראל", הרי הדבר משולל כל יסוד. בקרב עמים במערב ובמזרח, חלקם יוצאי חברות מיליטריסטיות ואחרות אזרחיות, יש שרי ביטחון ושרות ביטחון שאין להם רקע צבאי. אדרבה, דווקא שר ביטחון שמסתכל דרך המשקפת הצבאית בעיניים אזרחיות יכול לראות דברים ש"הביטחוניסט" לא רואה (כיפת ברזל כמשל).
על מה בכל זאת יש לשפוט את המינוי של ליברמן? על הדימוי שיצר לעצמו בעולם הערבי ועל הסיכוי של ישראל לשמור על היחסים החמים (חלקם חשאיים) עם כמה מדינות ערביות, בייחוד עם מצרים, או לקדם יוזמות מדיניות באזור. אם לשפוט על פי הסיקור התקשורתי בעולם הערבי - יש על מה לעבוד. הכותרת באל־ערבייה בישרה על "עלייתה של אליטה משיחית חדשה בישראל"; ואילו עיתונאים פלשתינים ראו במינוי ביטוי לעמדה הימנית הבלתי מתפשרת של המתנחלים, מתוך מטרה "להמשיך בדיכוי הפלשתינים, לשלול אותם ולהכחיש את זכויותיהם הבלתי מעורערות".
גם מצרים התחברה לעמדה הזו. אחרי שהנשיא עבד אל־פתאח א־סיסי ביקש להניע בתיווכו תהליך מדיני ישראלי־פלשתיני ושאב תקווה מניסיונות האחדות בין הליכוד למחנה הציוני, טפחה המציאות הפוליטית הישראלית על פניו. מה שהסתמן בעיני המצרים כהפניית עורף ליד המושטת של א־סיסי, קיבל ביטוי בעמדה התומכת בפלשתינים. על כן ביקשה העיתונות המצרית להזכיר את עובדת היותו של שר הביטחון הישראלי "מתנחל". אחת הכותרות בעיתון "אל־אהראם", המייצג את עמדת הממשל המצרי, הכריזה על מינויו של "המתנחל הרוסי אביגדור ליברמן", אשר עומד "בראש המפלגה הקיצונית מבין מפלגות הימין", לתפקיד שר הביטחון.
הוזכרו כמובן בעיתון גם "התבטאויותיו הגזעניות" בזמן כהונתו כשר החוץ או איומיו השונים לאורך כהונתו כחבר כנסת. בין השאר, האיום המפורסם להפציץ את סכר אסואן, אחד ממיזמי הבנייה שבהם מתפארת מצרים; איומיו להפציץ בעזה לא רק יעדים צבאיים, אלא גם בנקים, מרכזים מסחריים ותחנות דלק; וניסיונותיו למנוע מן המפלגות הערביות להיבחר לכנסת בבחירות האחרונות.
הבלטת מוצאו ומקום מגוריו (היישוב נוקדים), אזכור התבטאויותיו בנוגע למשא ומתן הישראלי־פלשתיני הכל כך חשוב בעיניים המצריות וציטוטי דבריו בנוגע למצרים - כוונו לעורר דה־לגיטימציה ערבית לשר הביטחון המיועד. מעניין יהיה לראות כיצד ינהלו הנשיא א־סיסי, שר ההגנה צדקי צבחי ושאר הצמרת הצבאית המצרית את מערכת היחסים החשובה כל כך עם ישראל, כאשר אין בינם לבין העומד בראש המערכת הביטחונית של האחרונה אמון או כבוד הדדי.
האם תעדיף קהיר לנהל את קשריה הביטחוניים, מאמציה להילחם בטרור השוטף והמאיים בסיני ורצונה לתווך בין ישראל לפלשתינים דרך משרד רה"מ בירושלים, או שמא תעדיף להתגמש ולעבוד בהרמוניה עם משרד שר הביטחון?
התשובה תתגלה מוקדם משחשבנו. חמאס לא שוקט על השמרים, הגדה המערבית נמצאת בתהליך הקצנה ואבו מאזן נקלע לייאוש; בסוריה עדיין מתחוללת מלחמה וחיזבאללה נותר הגורם המאיים ביותר כיום על ישראל. כאשר חבית אבקת השריפה הזו תתפוצץ, ניווכח לדעת אם ליברמן אימץ את הממלכתיות שבתפקידו החדש או שמא יצבע אותו בצבעים העזים שבהם עשה שימוש בתפקידו כשר החוץ או ביושבו על ספסל האופוזיציה.
הכותב הוא מרצה במחלקה למזה"ת באונ' בר־אילן
