"בכל זאת יש בה משהו", כתב נתן אלתרמן כששוטט בין בתי המרזח בעיר שרחובותיה ממריאים לאט. בשבוע שעבר נחשפתי למשהו לא פשוט בתל אביב 2016 - וירוס השנאה העצמית. לצערי, ראיתי רבים מדי שנדבקו בו בזמן האחרון.
כמנהגי פקדתי גם השנה את כנס החינוך השנתי של העיר בל"ג בעומר. הכנס נערך השנה תחת הכותרת "והגדת..." ודן בחשיבות הבית בחינוך. כאנשי חינוך הרגילים כבר להיות שק החבטות הסופג את תסכוליהם של כל אלו שפותחים דבריהם במילה הבלתי נמנעת "צריך", היה זה כמשב רוח מרענן ללמוד מה קורה בביתו של הציבור שאוהב כל כך לומר לנו כל השנה מה אנו צריכים לעשות אחרת. אגב, בדקתי - רק בכנסי חינוך מגיעים רוב הדוברים מחוץ למערכת החינוך כדי לספר לה מה חסר לה. הצעתי פעם לחבר בכיר מאוד במערכת הפיננסית שיזמין אותי גם לכנסים שלהם כדי לשתפם בתצפיותי על ביצועיהם. הוא לא חזר אלי עד היום.
תחושת מחנק קשה התגנבה אלי ככל שנמשך היום והגיעה לשיאה כשמגישת חדשות, הידועה בנשכניותה, שאלה פאנל מכובד של אנשי ציבור שתיארו את החינוך שלו זכו בביתם, "אז תגידו לי רבותיי, הכיצד הגענו עד הלום?" - ומכאן פתחה במעין מונולוג מתגבר של הלקאה עצמית מרירה והתאמצה לשכנע את הקהל והדוברים כמה הכל רע ושהיה כאן פשוט רק שמח לפני שנולדתי. המרואיינים ניסו לאזן את התמונה, לפוגג את התחושה שפעם לא היו תופעות חמורות ולהסביר שהיום פשוט קשה יותר לטייח, שיש רשת חברתית, שלא הכל שחור. הקהל ברובו געה בתשואות רמות. קמתי ויצאתי מהאולם בתחושת קבס קשה.
לו היה ניתן בידי, הייתי משתף את הנוכחים באולם בפעילות ההתנדבותית המופלאה של צעירי ישראל, בביקוש הבלתי נגמר לשנות השירות ולמכינות, בדיונים העמוקים בכיתות ובתנועות הנוער כיצד אפשר לעשות טוב יותר, במוטיבציה האדירה לשרת את המולדת בצה"ל, ברעות ובערבות ההדדית הישראלית האמיצה שאין באף מקום אחר. נכון, יש עשבים שוטים, יש חוליגנים, יש מושחתים וגזענים. יש המון מה לעשות ולתקן בבית שלנו. זה גם נכון שלאחרונה אנו שומעים על יותר מקרים חמורים. אבל בין שאכן יש עלייה במספרם ובין שהיום פשוט יודעים יותר ממה שידענו פעם, החברה הישראלית ורובו המוחלט של הנוער של היום - מובילי המחר - ראויים לגאוותנו ולהוקרתנו. אורח לרגע שהיה נכנס באותו ערב לקאמרי בתל אביב היה משוכנע שאכן היינו כסדום.
אז, שתי הצעות מעשיות לכם קברניטים ומקוננים: ראשית - צאו בחוץ! עשו לכם מנהג ופעם בכמה זמן צאו להסתובב מחוץ לאולמות הכנסים המפונפנים. לכו להכיר את העשייה החינוכית והערכית המפוארת בארץ ובעירכם שלכם, את מעשי החסד הישראלי. בקרו בבתי הספר, בקומונות של השינשינים, בגופי הסיוע לעובדים זרים או לדרי רחוב.
שנית, בשנה הבאה, עירכו כנס "והגדת 2" - ובוא יבואו אליכם תלמידי ישראל, חיילים בעוד רגע ואזרחים בעוד רגעיים. הם יספרו לכם מה הם חושבים עליכם, ישתפו אתכם בעשייתם ובחלומותיהם, ואתם הפעם רק תקשיבו ותלמדו.
הכותב הוא מנהל החטיבה העליונה בבית הספר הריאלי בחיפה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו