שום ארגון לא קיבל אחריות לפיגועים שהתרחשו באיסטנבול בימים האחרונים. שום ארגון לא קיבל אחריות גם לפיצוץ שהטביע את מטוס EgyptAir במעמקי הים. למרות זאת, טבעי היה לצפות שמנהיגי המדינות יפנו בעצמם את האצבע המאשימה כלפי הארגון או האדם שאחראיים לאירועים אלה, אך גם כאן, נאלצנו להסתפק ברמזים עמומים. הדבר היחיד שכן נותר ברור הוא ההבנה שהאלימות של ארגוני הטרור תיענה באלימות גדולה בהרבה של המדינה הנפגעת.
באזורי התווך של המזרח התיכון, האפור הוא הצבע השולט. בפיגועים הקודמים באיסטנבול נרמז על ידי ממשלת טורקיה שדאעש הוא המבצע, ובפיגועים של הימים האחרונים הרמזים מייחסים את הביצוע ל־PKK, מפלגת הפועלים הכורדית. קשה להניח שהאשמות אלה מופרכות לחלוטין, ובכל זאת, כדאי מאוד לשים לב לרווח שמפיק מהן ארדואן. היכולת להאשים את שני הארגונים מניעה שתי מערכות אלימות שונות שמוביל המשטר בטורקיה. הצהרותיו של ארדואן ממנפות את הפיגועים לטובת קידום המדיניות הביטחונית שלו מבית ומחוץ, וככל שהמינוף שלו אגרסיבי יותר - כך הופכת המדיניות שהוא מוביל לאלימה ולרדיקלית יותר.
זה גם מה שהתרחש בסוריה. המהומות נגד משטר אסד החלו, כביכול, כחלק מן האביב הערבי. משטרו של אסד התקשה להתמודד עם האתר "האזרחי", עד שנכנסו לתמונה דאעש וג'בהת א־נוסרה. כניסתם של ארגונים אלה לתמונה הקימה לתחייה את אסד. ארגוני הטרור נתנו לו למעשה את האפשרות להפעיל אלימות כמעט ללא הגבלה, גם כנגד אזרחים. כיום, אין כבר ספק שמספר הסורים שנרצחו על ידי המשטר גבוה משמעותית ממספר הסורים שנרצחו על ידי ארגוני הטרור. משטרו של אסד ממנף את אלימותם של הארגונים האיסלאמיים להון פוליטי, שמאפשר לו לשרוד בשלטון ולהפעיל אלימות שהולכת וגוברת. כל קו שננסה למתוח בין משטר אסד לבין דאעש וג'בהת א־נוסרה יהיה, במקרה הטוב, מקווקו.
האלימות מזינה ומצדיקה את עצמה באזורי התווך של העולם החדש. היא האמצעי והיא המטרה. המערכות המסדירות חיים יצאו משליטה באופן גורף כל כך, עד שאלימות שהולכת ומסלימה נותרה המדד היחיד להתפתחות ולהצלחה במדינות המזרח התיכון. אלימות לא זקוקה לחצוצרות או לזרקורים כדי להבליט את נוכחותה. כולם יודעים לזהות אותה כשהיא מתרחשת, וכל הצדדים מסתגלים במהירות לדרישות ולתגמולים של חיים שהם אלימות. לכן שום ארגון לא צריך לקבל אחריות ושום ממשלה לא צריכה להאשים מפורשות.
ארה"ב ורוסיה, שמהדקות בכל יום מחדש את מעורבותן בנעשה במזרח התיכון ובמאבקים מול ארגוני הטרור, כלל לא מבינות את כללי המשחק החדשים. מנהיגיהן עדיין מדברים בשפה ברורה ומפורשת, מציבים עצמם כטובים מול רעים. בניגוד להם, ארדואן ואסד הם ככל הנראה משקפים את דור המנהיגים החדש, זה שהפך את האלימות לעניין עצמו ואת המשפט - When you have to shoot, shoot Don't talk לסגנון.
הכותב הוא מומחה לאיסלאם שיעי ולטרור עולמי, המרצה בחוג לאיסלאם ומזה"ת במרכז האקדמי שלם