שנתיים חלפו מאז דו"ח מבקר המדינה שתקף בחריפות את הזנחת נושא העסקת אנשים עם מוגבלויות, והוביל לבסוף להחלטת הממשלה להעסיק 3% מהם במגזר הציבורי. שנה וחצי עברו והחלטה זו, כמו אחרות, לא יושמה בפועל, מה שאילץ את הכנסת לחוקק בשבוע שעבר חוק בנושא שיחייב כל גוף ציבורי לשלב לפחות 5% עובדים עם מוגבלות מכלל עובדיו.
בחברה מתוקנת, בה מתייחסים לכל אדם כשווה בין שווים, כלל לא היה צורך בהחלטות ממשלה או חקיקת חוקים מיוחדים, אולם כאשר מוסדות ורשויות המדינה עצמן בוחרות להדיר את בעלי המוגבלויות, במקום להיות נושאות דגל שילובם, החוק הוא הכלי שנותר.
לצערי, בישראל של שנת 2016, אנשים בעלי מוגבלויות מוצאים עצמם נלחמים בשתי חזיתות. האחת, היא הכרת המדינה במלוא הזכויות המגיעות להם מעצם מוגבלותם. במערכה זו הם נאלצים לעבור מסכת בירוקרטית ארוכת שלבים על מנת להוכיח את נכותם, בדרך אל ההכרה בזכויות ובתמיכה המגיעות להם, אשר גם הן מחפירות נכון להיום.
במקביל, מנהלים בעלי המוגבלויות מערכה נוספת, חברתית, במסגרתה מבקשים מהחברה להתעלם מהיותם בעלי מוגבלויות ולראות ולקבל אותם כמו כל אדם אחר. בהיבט זה, קשה להסביר לאדם שזוכה לנהל חיים רגילים ללא מוגבלות כלשהי את ההשפעה הנפשית של מאבק מתמשך זה, וכיצד מרגיש אדם שזקוק לחוק במיוחד עבורו, לנסות ולחיות חיים רגילים עד כמה שניתן.
לאותה מלחמה חברתית של אנשים בעלי מוגבלויות ניתן למצוא ביטויים רבים במהלך חייהם – החל משילובם במערכת החינוך, ואחר כך פנייה למסלולי התנדבות בלבד, המוגבלים ליחידות ותפקידים מסוימים, במקום שירות צבאי סדיר, והרשימה עוד ארוכה.
אולם אחד הביטויים העיקריים למלחמה זו הינה בשלב שאחרי גיל הלימודים והצבא - בזירה התעסוקתית. אדם בעל מוגבלות נחסם פעמים רבות במגוון התעסוקתי אליו הוא שואף, וכפועל יוצא מכך מוגבל גם כושר ההשתכרות שלו.
החוק החדש למתן הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות בשוק התעסוקה הישראלי הינו צעד חשוב לעבר המהפכה החברתית הנדרשת ביחס לאנשים עם מוגבלויות, אולם השינוי שהוא מבקש להביא בשוק התעסוקה אינו מספיק.
ראשית, בעוד אנשים עם מוגבלויות מהווים כ-10% מהאוכלוסייה בישראל, החוק מבקש לשלב רק 5% בשוק העבודה, כך שהוא אינו משקף נאמנה את משקלם היחסי באוכלוסייה ובגיל העבודה. יש ליצור הלימה בין החוק ובין משקלם היחסי באוכלוסייה, אחרת יישארו חלקם מחוץ לסיכוי לשוויון.
שנית, המגזר הציבורי מהווה שליש בלבד מהמשק, ולכן יוצא שהחוק החדש מתעלם מעיקר המשק – המגזר הפרטי. משום כך, גם אם יושם החוק במלואו, בפועל, אחוז השילוב של אנשים עם מוגבלויות יגיע רק לכדי 1.65% מהמשק כולו.
על כל אלה יש להוסיף את בעיית העדרם של הגדרה וקריטריונים אחידים לשאלה מיהו אדם בעל מוגבלות. כך לדוגמה, קיים פער עצום בין הגדרת משרד הביטחון לבין הגדרת הביטוח לאומי. מסיבה זו עלולים למצוא עצמם אנשים רבים כמי שהחוק לא חל עליהם, ולכן יש לפעול לגישור הפערים והחלת קריטריונים אחידים.
החוק החדש הוא תזכורת לכולנו למשימה המורכבת והכפולה אשר עומדת בפתחה של המדינה והחברה הישראלית בכל הקשור לבעלי מוגבלויות. מן הצד האחד להכיר במוגבלות, לתת לה מקום בשיח הציבורי, להבין את משמעויותיה, מחיריה והשלכותיה.
כך לדוגמה עשתה הממשלה בהחלטתה מלפני כשנתיים, כשקבעה את יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, בו אנו מעריכים ומוקירים את גבורתם ושמים במרכז את הפצועים, אשר רבים מהם נותרו בעלי מוגבלויות בעקבות פציעתם.
במקביל לאותה הכרה, עומדת המשימה המנוגדת להפוך את המוגבלות לשקופה, קרי, להתנהג אל אנשים בעלי מוגבלויות כשווים בין שווים. לא בגלל המגבלה שלהם, אלא למרות המגבלה שלהם. פשוט להתייחס אליהם כמו לכולם. נקווה שהחוק החדש יעזור לנו ולו במעט, להתחיל ולהצליח בכך.
הכותב הוא מנכ"ל זהות - איגוד המרכזים לזהות יהודית שהינו ממובילי יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
