למשחקים הפראלימפיים בריו נסעו 33 ספורטאים ישראלים, ועד כה, בלי עין הרע (והלוואי שהטור לא יהיה מעודכן עד שיירד לדפוס) - כבר הביאו שתי מדליות ארד. חדי העין יבחינו שזה בדיוק מספר המדליות שהביאו 47 ספורטאינו באולימפיאדה. אבל הפעם אין שידורים ישירים, אין הקרנות של שידורים חיים בנמל תל אביב והרחובות לא עטופים בסמלי האולימפיאדה.
אבל גם זו אולימפיאדה, גם אליה התאמנו בלי סוף, גם לקראתה מתרגשים, אבל אין רוח וצלצולים. יכול להיות שהרחובות שקטים כי ככה זה בספטמבר, אחרי אוגוסט.
הפער בין המעורבות של הקהל הישראלי באולימפיאדת הנכים לבין מעורבותו באולימפיאדה שהתרחשה שבועות ספורים לפני כן - הוא מדהים ומקומם. דווקא ישראל, שלמרבה הצער "מייצרת" לא מעט נכים ואפילו יודעת להכיר בערכם, מפנה את הגב כשפני הספורטאים שמתמודדים שם מופנות אלינו. כמובן, כשהם יקבלו מדליה אנחנו נהיה שם ונחבק אותם חיבוק אמיץ ואפילו נעלה אותם על סדר יומנו, אבל במשחקים עצמם לא, וזה מדהים: איפה עוד בחיים שלנו אפשר לראות אומץ, נחישות והתמדה במנות כל כך גדולות? איפה עוד אפשר לראות מקבץ כל כך גדול של אנשים מפעימים ומעוררי השראה, שמנצחים עם הגוף את כל כאבי הנפש?
פוסט שהעלה חנן רובין, חבר מועצת העיר ירושלים, עורר רעש גדול. עשרות אלפי לייקים, אלפי שיתופים, ואפילו התייחסות נרגשת של ראש הממשלה, שקרא לכולנו לצפות במעט המשחקים שכן משודרים. אמנם רק בערוץ הראשון, אמנם רק בתחרויות "שלנו", אבל משודרים. בישראל 2016, כשהמילה החביבה בציבור היא "גזען", שמוטחת בכל אחד שלכאורה לא מקבל את השונה ממנו, נראה מוזר מאוד שהמשחקים האולימפיים משודרים בלייב אבל המשחקים הפראלימפיים נדחקים לקרן זווית. אולי קל יותר לשדר הצלחה, וקשה להביט בעיניים שלא רואות או ברגליים שלא יקומו עוד, אבל את החיים שלנו ננצח רק כשנוכל לראות הצלחה גם בחיוך שאחרי נפילה.
• • •
את האולימפיאדה הזו לא צריך לשדר חצי שעה ביום. צריך לשדר אותה בלופים אינסופיים בתוך בתי הספר, במקומות העבודה, בכנסת ובממשלה. צריך לתת מנות קטנות ממנה לכל מי שאומר או חושב שהוא "לא יכול". צריך לפרוס תמונות שלה בכל בית שיש בו ילד שאומר "אני לא מצליח". כל משחק בה הוא ניצחון של הגוף, כל משחק בה הוא ניצחון של הנפש, שהיתה יכולה לשקוע בדיכאון אבל בחרה בחיים ובשמחה. את המדליה האמיתית שלנו נקבל כשהמשחקים האלה יהיו מרכזיים בדיוק כמו המשחקים הרגילים. הם הסמל האמיתי לניצחון, גם אם בתחרות עצמה הפסדנו.
