לשמוע זה את זה

על פי סקר שנערך בישראל בשנת 2015, כ־680 אלף איש מעל גיל 20 מתקשים בשמיעה במידה כלשהי, ואלפי ילדים ובני נוער הם חירשים או כבדי שמיעה. אני נמנית עימם.

את כבדות השמיעה קיבלתי בגיל 4 בעקבות דלקות אוזניים מתמשכות. מאז עברתי טיפולים רבים

שכללו נסיעות ארוכות, בדיקות שמיעה וייעוצים. בגיל 11, כשעברתי את הניתוח הראשון שלי, הייתי ילדה קטנה ומפוחדת שלא הבינה מדוע היא צריכה לנסוע לבית החולים, מדוע צריכים להרדים אותה או מדוע מתעקשים להלביש אותה בחלוק ולפלוש אל תוך אוזנה. בתור ילדה חשבתי שזה לא הוגן.תמיד תהיתי "מה היה קורה אילו לא הייתי כבדת שמיעה?"

בגיל 12 קיבלתי את מכשירי השמיעה הראשונים שלי, ומאז השתנו חיי. המכשירים הצילו אותי וחיברו אותי חזרה אל העולם, גם אם לא בצורה מלאה. באותה התקופה הביטחון העצמי שלי לא היה בשיאו, והמכשירים גרמו לי להרגיש שונה. אני זוכרת כיצד הייתי מחביאה אותם מאחורי השיער, חוששת שמישהו יראה או ישאל. כיום מכשירי השמיעה שלי הם כמו איבר נוסף בגופי - אינני יכולה לזוז בלעדיהם. אני לא מתביישת בהם, הם עוזרים לי בדיוק כמו שמשקפיים עוזרים לאדם שמתקשה לראות ומקל הליכה עוזר לאדם שמתקשה ללכת.

בגיל 13 עברתי את הניתוח השני. גם הוא לא שיפר את השמיעה שלי, אף על פי שקיוויתי שכך יקרה. כשהבנתי שמצבי לא ישתפר, התחלתי להתרגל לשיגרת חיי. התרגלתי לאדישות ולחוסר הסבלנות של אנשים כלפיי, לכך שאני תמיד יושבת בקידמת הכיתה, ממש מול שולחן המורה, לכך שיש כאלו המתייאשים מכך שאני שואלת "מה?" אינספור פעמים באמצע שיחה, לכך שאיני יכולה לשחות בבריכה או בים משום שאסור שייכנסו מים לאוזניי, לכך שאני מסתתרת מהגשם מתחת לכובע המעיל כדי שמכשירי השמיעה לא יירטבו.

אבל אני לא מתלוננת ולא מתחרטת. נכון, אולי יש כמה חסרונות בלהיות כבדת שמיעה, אבל אני שלמה עם זה, שלמה עם עצמי. במובן מסוים אני אפילו מרגישה שנפלה בחלקי הזכות להיות כבדת שמיעה. בזכות זה הבנתי עד כמה משפחתי אוהבת אותי, עד כמה הם מוכנים להרחיק לכת עבורי, בין שזה לשלם עבור המנתח המוסמך ביותר ובין שלקנות את מכשירי השמיעה הטובים ביותר. הבנתי שלסובבים אותי באמת אכפת ממני ומהנוחות שלי במקום שבו אני נמצאת. כך גם הכרתי את ארגון "שמע", שסייע וממשיך לסייע לי להתגבר על כל המכשולים הלימודיים והחברתיים.

במהלך חיי חוויתי חוויות שהובילו אותי לתובנה שהחברה מתייחסת לכבדי שמיעה כאנשים שונים. אנחנו לא שונים, החברה היא שגורמת לנו להיות שונים. העובדה שאין מקומות נגישים לכבדי שמיעה או לחירשים, העובדה שלא מלמדים את שפת הסימנים בבתי הספר והעובדה שאנשים מתנהגים בחוסר סבלנות ובחוסר אכפתיות כלפינו - הופכות אותנו לשונים ומרחיקים אותנו יותר מהחברה.

בימים אלו חל שבוע המודעות הבינלאומי לחירשים ולכבדי שמיעה בכל העולם. הגיע הזמן לעשות שינוי, וכדאי שנתחיל אותו עכשיו.

הכותבת היא תלמידת כיתה י"ב, ירוחם

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו