המאמינים בחרות ובחופש הפרט, בליברליות ובסובלנות, חטפו השבוע מכה אנושה. במשך שנים אני תומך בזכותן של נשים להתפלל בטליתות ובתפילין ברחבת הכותל, למרות שאני לא בהכרח מזדהה איתן. זאת, משום שאני תומך בחובתנו להאבק למען זכותם של אנשים לפעול על פי אמונתם. יתרה מכך, חובתנו לתת אמון בהם או בהן שזה נעשה מתוך אמונה כנה ולא מתוך רצון לפרובוקציה.
לאחרונה התבטאתי נגד החלטת בית המשפט בבאר שבע שלא לאפשר למצעד הגאווה לצעוד ברחובות באר שבע. גם במקרה זה, לא רק שאינני שייך לחוגי הלהט"ב, אני מתנגד נחרצות למצעדי גאווה באופן כללי. למרות זאת אני מאמין באמונה שלמה שחובתנו, כחברה יהודית, חופשית ודמוקרטית, לאפשר לאנשים לעשות גם דברים הנוגדים את אמונתי.
למען האמת, בעבר כבר התאכזבתי כשחיפשתי לי שותפים במאבק למען תנועה חופשית ולמען חופש תפילה ליהודים בהר הבית, מאבק שאני מאמין שאין צודק ממנו. לתומי חיפשתי אותם מבין אותם אלו, אשר אני נאבקתי למען זכותם לפעול בניגוד לאמונתי. לצערי איתרתי לי שותפים מעטים. כשניסיתי להבין הכיצד זה ייתכן הסבירו לי שאמנם עקרונית המאבק שלנו צודק אבל יש כאן שיקולים מדיניים ובטחוניים. לא הסכמתי אבל בלעתי את העלבון.
והנה השבוע הגיע מקרה המבחן. גורם פרטי ביקש לשכור את רחבת כיכר רבין לערב של "קירוב לבבות" על פי הבנתו. הוא שכר את שירותיהם של שבעה אומנים שלטעמו מייצגים מגוון של סוגי המוזיקה אשר יכולים לסייע בחיבור חלקי העם. לא היתה אישה שפנו אליה וביטלו את הופעתה חלילה. היה מדובר שתהיה אישה שתנחה את המופע. לא היה כאן הדרת נשים בשום צורה שהיא. איש מהאומנים שנשכרו לא ראה כאן בעיה כי באמת שלא היתה כאן שום בעיה.
אין כל הבדל בין זה לבין מופע של קווין ואדם למברט שהופיעו שבועיים קודם בפארק הירקון על טהרת הגברים. גם ההסתדרות הציונית ועיריית תל אביב לא ראו בכך כל פגם.
או אז נכנסו לתמונה אותם אלו שרוממות המאבק בכפיה דתית בגרונם, רוממות הפלורליזם על לשונם. לא זו בלבד שלא מצאו לנכון לנצל את ההזדמנות להוכיח את עקביותם ולהגן על זכותם של אנשים שחושבים אחרת מהם, אלא למרבה האבסורד היו דוקא אלו, ובראשם עיתון הארץ, שיצאו בשצף קצף נגד האירוע והפעילו את כל מוקדי הכח והלחץ שברשותם לבטל את האירוע. בסופו של דבר המארגנים הם שביטלו את האירוע לאחר שהבינו שהאירוע לא זו בלבד שלא יאחד, אלא שיתרום לפירוד.
כשניסיתי להבין איך קרה כדבר הזה? הסבירו לי שלפתיחות יש גבולות ויש דברים שהם לא יכולים להסכים להם ושגם להם יש עקרונות. כלומר זה בדיוק טענת מתנגדי מצעד הגאווה ומתנגדי מתווה רחבת הכותל - שיש עקרונות שהם לא מוכנים להסכים להם. אבל הרי זהו בדיוק המקום שהסובלנות לאחר עומדת למבחן?! אכן עמדה למבחן וקיבלה ציון כושל.
איש לא יצליח לשכנע אותי שהסיבה להתנגדות לאירוע היה הדרת נשים כי לא היתה כאן כזאת. ברור כשמש בצהריים שהיו אנשים שלא מצא חן בעיניהם מופע שיש בו מסרים יהודיים מסורתיים במרכז תל אביב ותפסו טרמפ על טענת "הדרת נשים".
כעת בפעם הבאה שאתמוך במאבק של אחרים למען דבר שאני מתנגד לו, ויבואו אליי חברים ויצעקו "איך אני מעז?!" - תשובתי תהיה כואבת אבל אמיתית – "זה שאחרים נוהגים בצביעות לא יגרום לי לנהוג כך" אבל העלבון יישאר עלבון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
