לפני 21 שנים, בליל 4 בנובמבר, צעדתי עם כמה חברים לרכב הקטן שחנה בפאתי כיכר מלכי ישראל. היינו חבורה מאושרת ואופטימית של נערים ונערות תמימים לפני גיוס, והאמנו אז שבאמת יכול להיות פה אחרת. בתוך הרכב, שיכורים מאדרנלין, פתחנו את הרדיו לשמוע על האירוע המרגש שזה עתה יצאנו ממנו ונדמה היה תחילה כי החדשות שאנחנו שומעים מגיעות מארץ אחרת. כמו רבים, לקח לנו זמן לעכל.
מדי שנה חזרנו אל הכיכר, כבר לא נערים ונערות, כבר לא חיילים וחיילות, והנה אנחנו סטודנטים והנה אנחנו כבר הורים, אימהות ואבות. גם המדינה כבר איננה אותה מדינה והכיכר הזו כבר איננה אותה כיכר. השנה, אנחת רווחה גדולה התגנבה אל ליבי כאשר שמעתי שהוחלט שבפעם הראשונה לא תתקיים העצרת השנתית לזכרו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ז"ל. בשנים האחרונות, עצרת הזיכרון הפכה לבמה פוליטית רווית מתחים. מאבקים פנימיים והתנגשויות אידיאולוגיות בין קואליציות של מארגנים שונים על אופי העצרת, תכניה ומשתתפיה, כולם בעלי כוונות טובות (יש לקוות), חיבלו אט־אט במהותו של הטקס. הפיצול בין המארגנים, האינטריגות הפנימיות שחילחלו החוצה אל הציבור והעברת שרביט ההפקה אל הנהגת תנועות הנוער, כל אלו פגעו באופי האירוע ונטעו תחושה של פסטיבל אגו וקרדיטים, אשר הלך ופגע בערך
הזיכרון עצמו.
מעבר לכך, כמות הקהל באירוע, אשר הלכה ופחתה עם השנים, לעיתים באופן טבעי כפי שקורה לא אחת בחיים עם חלוף הזמן, גם היא גרמה זילות מיותרת ומביכה. כל אלו היו, ככל הנראה, הקש ששבר את גב הגמל הרצוץ.
אחרי 21 שנים יש צורך אמיתי במחשבה עמוקה, יסודית, מקורית ויצירתית על אופי ההנצחה הממלכתית של רבין ז"ל. אינני יודעת אם התירוץ כי לא נמצא השנה תקציב לממן את האירוע הוא הסיבה האמיתית לביטול הטקס. יש להניח כי אם באמת היו רוצים ומתעקשים, היה אפשר לגייס את רבע מיליון השקלים החסרים. ייתכן גם כי מותו לאחרונה של הנשיא התשיעי שמעון פרס ז"ל, יריבו ושותפו הפוליטי לימים של רבין, תרם את חלקו לשינוי המתכונת ולבסוף לביטול האירוע כולו. אין לדעת, אבל זה גם לא באמת חשוב.
מה שחשוב הוא כי העיסוק והדיון הציבורי במורשת רבין, ברצח ובהשלכותיו ובעתיד החברה והדמוקרטיה הישראלית, ישנה פניו, יעמיק ויחלחל הלאה אל הדורות הבאים. בתרבות, בתקשורת וכמובן במערכת החינוך, במהלך השנה כולה ולא רק ביום אחד בודד. יותר ימי עיון ולימוד - בבתי הספר, בצה"ל, באוניברסיטאות, בתנועות הנוער, במכינות הקדם־צבאיות, בכנסת ובשאר המסגרות הממלכתיות, ופחות באירועי רטוריקה חד־צדדיים ובערבי שירה המוניים.
הכותבת היא עיתונאית, דוקטורנטית למשפטים ולתקשורת באוניברסיטת בר־אילן ומרצה במרכז הבינתחומי הרצליה
