פרופ' מ' רוטנברג, זוכה פרס ישראל בתחום מדעי החברה, לימד אותנו כי במציאות בה חיים בכפיפה אחת אנשים בעלי עמדות מנוגדות, קיימים שני מתווים עקרוניים של שיח: מתווה דיאלקטי ומתווה דיאלוגי. המתווה הדיאלקטי בנוי על מאבק תמידי בין הצדדים, והאופק שלו אינו מזהיר. מתווה דיאלוגי, לעומת זאת, קורא לא לוותר על עמדות יסוד, אבל בה בעת להקשיב לצד השני. שיח דיאלוגי כנה יכול אמנם לחדד פערים, אך בה בעת יש בו כבוד והכלה כלפי האחר, גם, ובעיקר במקרים שתחילתם ואחריתם בחוסר הסכמה.
הכותרות זועקות בכל כלי התקשורת. דבריו של הרב עמאר בראיון שפורסם בעיתון זה נוקבים. מטבע הדברים, יש מי שיעמוד מאחוריהם ויש מי שיתנגד להם נמרצות. קריאות תמיכה ברב, בצד תלונות נגדו במשטרה. תחושות של זעם צפות בעוצמה מכל הצדדים. גם הפעם, זוכה השיח הדיאלקטי לנקודות: יש כותרות, יש מריבה גדולה, ניתן להצביע על הסלמה והשיח השטחי בו הורגלנו שב ומרים ראש.
בכל מקרה של וויכוח אידיאולוגי בגוון דיאלקטי, תורם כל צד את שלו למה שיכול להתפתח להתלהמות. המדיום התקשורתי, התר אחר תגובות קצרות, חדות ומנוסחות בקיצוניות, גורם לטשטוש עומקן של אמונות יסוד ואפילו של העובדות עצמן.
הרב עמאר אמר דברים קשים. גם בתוך השיח הדתי, היחס לסוגיית הלהט"בים אינו עשוי מקשה אחת. אפילו הביטוי 'תועבה', המתאר את מעשה האיסור על פי התורה ומצוטט ע"י הרב עמאר, מוסבר בדברי חז"ל במילים 'תועה הוא בה'. ללא ספק, נוסח מרוכך בהרבה ממה שיכול להשתמע במקור. אך אין בכוונתי להיכנס לדיון הלכתי, אלא דווקא להתייחס לאופיו של השיח.
הכותרת, לפיה הרב עמאר קרא להריגת בני הקהילה, אינה מדויקת בלשון המעטה. המאזין לדבריו המוקלטים של הרב עמאר (תשע דקות וחצי הפכו להיות מעמסה בעולם האינסטגרם והטוויטר, אך אייטמים של מאות דקות במצטבר דווקא לגיטימיים) ישמע את המשפט הבא: "התורה מחייבת מיתה זאת אומרת שזו השורה הראשונה של החומרה בעברות...אלא מה, אמרתי ביחד עם זה (ש)אנחנו לא נפעל בכוח...גם כשהסנהדרין הענישו זה היה על פי עדים והתראה ודין מסודר, לא בצורה הזו (של אלימות וכוח)...". מכאן ועד הגשת תלונה נגד הרב עמאר על הסתה לרצח, כפי שהתבטא אחד מאלה שהגישו את התלונה: "הוא אומר שם שלפי התורה יש להמית אותנו", המרחק גדול מאוד. אלא שזה התוצר של שיח דיאלקטי.
האם קיימת אפשרות אחרת? אני מציע את האופציה של השיח הדיאלוגי. הרב עמאר, בהיותו בעל תפקיד ציבורי חשוב, יכול היה לקיים שיח מול גורמים שונים, דתיים ושאינם, ולהכיר מעט יותר את הסוגיה הנידונה. יתכן שהיה נמנע מהקביעה ההחלטית שלו "אז היום אומרים סטייה, נטייה, אני לא יודע מכל השטויות האלה. יש תאווה ואדם יכול להתגבר עליה אם הוא רוצה, כמו כל התאוות". שיח דיאלוגי מוביל אנשי חינוך להבנה מעמיקה יותר של האתגר העומד בפני בני הקהילה הלהט"בית. גם התגובות המותנות כמעט של הצד השני היו יכולות להיות נוקבות בתוכנן אך הרבה פחות מתלהמות, שטחיות ולא מדויקות. שיח כזה לא היה מוביל להסכמה, אך הוא יכול להביא לכבוד הדדי יותר ממה שנראה כעת. החפצה של כל צד כלפי רעותו מובילה לחוויה הכוללת של זעם, שאינו מתועל אלא לפיצוץ הבא.
אם חפצי חיים בצוותא אנו, למרות אי ההסכמות, עלינו לעשות הכול על מנת להימנע משיח דיאלקטי. נקשיב היטב לאחר, גם אם דבריו מכעיסים אותנו, ונלמד בצוותא כי שיח מכבד אינו הסכמה עם בר הפלוגתא, אך הוא בהחלט מתכון לחיים משותפים של יצירה ושגשוג. אם נשתדל אנו, יש סיכוי שילדינו יגדלו את ילדיהם במציאות חברתית נעימה ומכילה יותר.
הרב רונן בן דוד, ראש אולפנת או"ת נווה חנה מבית אור תורה סטון
