בראשית האסלאם תחילת המאה השביעית, הקוראן, ספר הקודש של המוסלמים, קבע את התפילה (צלאה) כאחת מחמש מצוות היסוד באסלאם. נקבעו חמש תפילות יומיומיות, וכן תפילות רשות נוספות.
ביתו של מוחמד, נביא האסלאם, שימש כמסגד הראשון והאב-טיפוס למסגדים הראשונים. עם הזמן, החליף המבנה הפשוט את צורתו והוחל בבניית בנייני פאר לשמש כמסגדים.
לכל אחת מהתפילות יש מועד מסוים המשתרע לאורך כל היום, מעלות השחר עד תחילת הלילה. לקראת כל מועד תפילה יש מי שתפקידו - לזרז את המאמינים להתפנות כדי לערוך אותה (מואזין).
בביתו של מוחמד שימש אדם בשם בילאל, עבד כושי שלו (שהתאסלם), בתפקיד מואזין. במסגדים הראשונים עדיין לא נבנו מגדלים, אך במהרה המגדל על צורותיו השונות, הפך להיות סימן היכר למסגד ממרחקים. הקריאה לתפילה של בילאל הנ"ל הייתה נעשית כמובן בקולו הטבעי בלבד.
בתוכן הקריאה לתפילה, קורא המואזין למאמינים המוסלמים להאמין בשני יסודות: ראשית, אמונה באל יחיד, עיקרון הקיים כמובן ביהדות, ואפשר שהוא אומץ על-ידי מוחמד מהיהדות ומהיהודים שעמם היה בקשר. היסוד השני, הוא אמונה במוחמד כשליח אללה. עיקרון זה בשליחותו של מוחמד כאחרון הנביאים נדחה על ידי היהודים. בעקבות סירוב זה, אחד משלושת ה"שבטים" (חמולות) היהודיים שהתגוררו בעיר אלמדינה שבה התגורר נביא האסלאם, שילם בחייו על כך כאשר מוחמד ערף ראשיהם של כמעט אלף ראשי משפחות של שבט קורייזה כעונש על סירובם להכיר בו כנביאם. אלפים מבני משפחותיהם – נשים וילדים - נמכרו לעבדות בשווקים.
עם הזמן חלו מספר התפתחויות מעניינות ביחס לקריאה לתפילה: החלו להיבנות מבנים יותר ויותר גבוהים ומפוארים וכתוצאה מכך חלו כמה התפתחויות: עדיף שהמואזין יהיה עיוור על-מנת שלא יתקל חלילה במראות לא צנועים בשעה שיעלה למרומי הצריח כאשר כל היישוב פרוש למרגלותיו. הדבר השני קשור בהתפתחות הטכנולוגיה האלקטרונית, והחלו להסתייע במגבירי קול כדי לקרוא למאמינים להיערך לתפילה.
אך מבחינת תוכן הקריאה לתפילה לא חל כמעט שינוי עקרוני: קריאה להאמין באל יחיד ובמוחמד כאחרון הנביאים. אולם הפילוג באסלאם בין הסונים לשיעים שהתרחש בשנת 680 תרם לשינוי מסוים בתוכן הקריאה לתפילה, ובמקום שני החלקים לקריאה לתפילה נוספה אצל השיעים תוספת הקשורה בעלי (חתנו של נביא האסלאם וראש השיעים), הקובעת שגם הוא מקודש בעיני אללה ("עלי ולי אללאה").
באשר לימינו אלה: על רקע הוויכוח הציבורי בעניין חוק המואזינים, יש להדגיש: הקריאה לתפילה, אינה חלק מהתפילה עצמה, אלא קריאה לזירוז המאמינים להתייצב לתפילה, ודבר זה נעשה כיום, כמו בעבר, לאורך כל שעות היום, משעות השחר ועד תחילת הלילה.
במשך עשרות שנים שימשתי בתפקיד ראש האגף לעדות דתיות במשרד הדתות ונתקלתי בתופעה מעניינת: היו מואזינים שהיו מוכנים להתחשב באוכלוסיית הסביבה (מוסלמים, יהודים ונוצרים) אך מוסלמים קיצוניים דרבנו אותם לקרוא לתפילה בעוצמה גבוהה "כדי לבטא את היותנו בעלי הבית כאן".
האם יש מקום להשוואה בין מצב זה, כלומר קריאה לתפילה חמש פעמים כל יום גם בשעות שרוב האוכלוסייה נמה את שנתה לבין קריאה שבועית המסמנת לאוכלוסייה היהודית את התקרבות מועד כניסת השבת ומועד יציאתה? איש איש והשקפתו.
(פרופ' דנה משמש ראש המכון לחקר דתות עמי המזה"ת ותרבויותיהם).
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו