בחודש יוני 2015 אירע פיגוע טרור בעיר סורוק, הסמוכה לגבול עם סוריה, אירוע בו נהרגו 34 בני אדם. פיגוע זה מסמן את נקודת הזמן שממנה החל גל הטרור הרצחני במדינה המוסלמית, כאשר האירוע האחרון, נכון למועד כתיבת שורות אלו, הוא הפיגוע במועדון הלילה "ריינה" באיסטנבול, אמש, בערב השנה האזרחית החדשה. באירוע זה מצאו את מותם 39 בני אדם. אציין כי במהלך תקופת הזמן המדוברת, נהרגו בטורקיה 350 בני אדם בסך הכל, וביניהם שלושה תיירים ישראלים. בתגובה, מפנה הממשל הטורקי את האצבע המאשימה לכיוונה של המחתרת הכורדית, כמו גם אל ארגון דאע"ש והמזוהים עימו.
המציאות החדשה, במסגרתה טורקיה הופכת לבירת טרור עולמית, מעלה את השאלות בדבר יכולתה של המדינה להתמודד עם מציאות זו. אדגיש כי אירועי טרור המתרחשים בטורקיה אינם זרים לה, שכן במהלך העשורים האחרונים המחתרת הכורדית הכתה בטורקיה לא מעט, אך עם זאת, תדירות אירועי הטרור, כמו גם כניסת הטרור האסלאמי אל גבולותיה, בהחלט מבשרים על עידן חדש, המחייב חשיבה אחרת, מודיעין אחר ותפישת עולם מדינתית שונה.
בשורות הבאות ברצוני להפנות זרקור אל כמה מן האתגרים החדשים העומדים בפניה של טורקיה בבואה להתמודד עם גל הטרור הנוכחי. טרם ההתייחסות הפרטנית לכל אחד מהם, יש לשים לב כי מדובר על כמה אתגרים, שונים זה מזה, ואשר הופיעו באחת, מהלך ההופך את ההתמודדות עימם לקשה אף יותר.
ראשית, תהליך ההדתה (החזרה, או המעבר אל הדת), תהליך שהוא מנת חלקה של טורקיה מזה למעלה מעשור, אך החידוש הינו התהליך הדומה הרלוונטי למזרח התיכון הערבי, כולל שתי מדינות מפתח להן גבול משותף עם טורקיה – עיראק וסוריה. הראשונה מתפרקת לאומית החל ממרץ 2003, השניה מתפרקת לאומית החל ממרץ 2011, והמופעים הדתיים מכים בעוצמה בשתיהן, ולמעשה מצטרפים אל הרטוריקה והעשייה הדתית של מפלגת הצדק והפיתוח בטורקיה, הנחשבת כ"אחים המוסלמים" במדינה. אין בדעתי לומר כי הקצנה דתית מובילה בהכרח לאלימות ולטרור, אך זו בהחלט אפשרות ריאלית. לפיכך, כאשר טורקיה "שוברת" אל הדת, ובשתי מדינות סמוכות האסלאם הרדיקלי הופך נותן טון, האתגר בהחלט משמעותי.
שנית, הצטרפות הטרור הדתי אל זה הלאומי. בסעיף זה אני מבקש לכפור כלל ועיקר באמירה כי "טרור הוא טרור הוא טרור". אמירה זו משטיחה עד מאוד את הדיון בתחום, וכורכת יחדיו את שאין לכרכם. טורקיה מתמודדת, כאמור, עם טרור לאומי כורדי משנות השבעים המאוחרות, אך פעולות טרור המתרחשות במדינה על רקע דתי הינן אופרה אחרת לחלוטין. כאשר משווים בין טרור דתי ללאומי, עולה כי המאפיין המשותף היחיד הינו האמצעים הפיזיים – מחבלים מתאבדים, מכוניות תופת, כלי נשק חמים וקרים, וכדומה. למעט אלו, תמונת המצב שונה לחלוטין – הסיבות אחרות, המטרות שונות, תהליך גיוס המחבלים שונה, המודיעין אמור לטפל בזירה שונה, לעיתים בשפה שונה, וכל אלו מהווים רק את קצה הקרחון בתחום.
עיקרה של הנקודה השלישית הוא חוסר החלטיות, ובעצם גמישות-יתר פוליטית של המשטר הטורקי הנוכחי, הן באשר לסוגיה הכורדית, והן לגבי ארגון המדינה האסלאמית ומסונפיו. כוונתי בדברי אלו הינה כי מבחינה מעמיקה של ההתייחסות הטורקית לשתי הסוגיות המוזכרות לעיל, עולה כי היחס אליהן אינו אחיד, נע ונד במרחב הפוליטי-ביטחוני, ולכן, כפועל יוצא מכך, אין לדעתי אסטרטגיה מסודרת אחת לטיפול בהן. המציאות מוכיחה כי כאשר דאע"ש לא ממש טרד את מנוחתה של טורקיה, העלימה זו האחרונה עין ממעשיו, ממעבר אנשיו בשטחה, ואף קיימה עימו מסחר בהיקף מסוים. העלמת עין זו הפכה לעיוורון, ויוצרת פערים מודיעיניים ואופרטיביים, אותם קשה להשלים באותה מהירות בה מתרחשים אירועי הטרור. נכון הוא הדבר גם לגבי הסוגיה הכורדית – הפשרה פוליטית מסוימת מחד, ומלחמה בקהילות כורדיות בצפון עיראק מאידך, הפסקות אש עיתיות והפרתן, ובעיקר הפעולה הצבאית הנרחבת של צבא טורקיה מול הכורדים במזרח המדינה ובצפון עיראק בין יולי לאוקטובר 2015, פעולה במהלכה נהרגו כ-2000 חיילים, מורדים ואזרחים.
שלוש הנקודות האמורות, לצד נוספות אשר קצרה היריעה מלציינן במאמר זה, חוברות לכדי אתגר רב-גוני ורב-מערכתי בטורקיה של היום, ולעומד בראשה. מוטב כי רג'פ טאא'פ ארדואן, נשיאה של טורקיה, יפנה את אותו הלהט, את אותה התדירות ואת אותה יד הברזל בה הוא נוקט כלפי עיתונאים, קציני צבא (האמורים להילחם בטרור הלכה למעשה!) ושופטים במדינתו, אל המלחמה בטרור השוטף את טורקיה בתקופה הנוכחית.
הכותב הוא חוקר ומרצה לאסלאם ומזרח תיכון מודרני
